73 שנים חלפו מני אז קמה מדינת ישראל ועד לשלב שבו התגבשו והתמצקו התנאים הדמוגרפיים, הכלכליים, הגאו-פוליטיים והחברתיים שהכשירו את הקרקע לפרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בין שני צדדים אשר משתייכים לאותה מדינה, בין יהודים לערבים בישראל. חוששני כי מלחמת אזרחים זו, שרבים מתעקשים לראותה ולהציגה כחלק ממאבק פלשתיני כולל במדינת ישראל, אומנם אכן קשורה בסכסוך הישראלי-פלשתיני ואף התחוללה על-רקע מהומות דתיות ולאומיות בין ישראלים לפלשתינים בשבוע האחרון, אך אין היא אלא מלחמה פנימית, נפרדת, שניתן היה לחזותה, אך ככל הנראה לא למנוע אותה. מלחמה זו, גם אם בשלב הנוכחי איננה בין שני צבאות כפי שאופייני למלחמות אזרחים, עשויה חיש מהר להפוך למלחמה בין צבא העם היהודי בישראל לצבא העם הערבי (ולא הפלשתיני) בישראל.
המוטיבציה להתקוממות ערבי ישראל באזרחים היהודים איננה חלק ממאבק העם הפלשתיני בישראלים וגם לא שלוחה שלו. גם אם המתפרעים הערבים יבקשו באופן דקלרטיבי לקשור את מעשיהם במאבק העם הפלשתיני בישראל או במאבק כולל יותר בין האיסלאם ליהדות, הלכה למעשה אלו טיעונים רומנטיים ו"לגיטימיים", לכאורה, שבצילם ובחסותם מבקשים המתפרעים והמתקוממים הערבים לקיים את מלחמתם באזרחי ישראל.
לערבי ישראל יש מעט מאוד מן המשותף עם הפלשתינים אשר מתגוררים בשטחי הרשות, בעזה ובוודאי שעם הפלשתינים המתגוררים בירדן, בסוריה ובלבנון. ההבדלים ביניהם אינם קשורים רק בנתק טריטוריאלי ממושך בן עשרות שנים, אלא נגזרים גם מפערים משמעותיים ברמת החיים בין ערבי ישראל ליתר הפלשתינים; בדפוסיהם הדמוגרפים של ערבי ישראל (שיעור ריבוי טבעי נמוך יותר, תוחלת חיים גבוהה באופן משמעותי, שיעור פריון נמוך יחסית, הרכב תא משפחתי מגוון ומורכב יותר); בזיקתם לדת ובעוצמתם דתיותם; ברמת השכלתם והכנסתם שגבוהות יותר בממוצע מיתר ריכוזי ההתיישבות הפלשתינית; ביחסם לנשים ולסוגיות חברתיות וכלכליות כגון: זכויות להט"ב, בני מיעוטים, טבעונות, חילון, מדיניות רווחה כלכלית וכיו"ב.
גם בהתייחס לסוגיות לאומיות נראה כי ערבי ישראל פחות פלשתינים מכפי שבעלי אינטרסים משני צידי המתרס מבקשים להציגם. כך למשל בסקר של פרופ' סמי סמוחה בקרב ערבי ישראל משנת 2015 נמצא כי 60% מהערבים מגדירים את עצמם כפלשתינים, אך כ-80% מגדירים את עצמם גם כישראלים. כ-20% בלבד הגדירו את עצמם ערבים-פלשתינים ללא זיקה לישראל. עוד באותו הקשר, ערבי ישראל, בדומה ליהודי ישראל (כשהתאפשר והותר להם), מקיימים אינטראקציות כלכליות מסוימות עם יישובים פלשתינים הסמוכים למקומות מגוריהם, אך זאת, לא מטעמים אידאולוגיים, אלא משום שעלות המחייה ביישובים אלו נמוכה באופן משמעותי ביחס ליישובי ישראל. עבור ערבים מוסלמים המתגוררים בישראל, מסגד אל-אקצה הוא סמל דתי ולאומי, ואף על-פי כן הוא אינו קדוש וחשוב עבורם יותר מלכל מוסלמי מאמין אחר ברחבי העולם. ביקוריהם התכופים יחסית במסגד (ביחס ליתר מוסלמי העולם) נובעים בעיקר מקרבתו הגאוגרפית אליהם, מזמינותו ומנגישותו עבורם וכן קשורים באפשרותם לשלב בצד החוויה הדתית גם חוויה תיירותית.
באופן תאורטי ודקלרטיבי, ערבי ישראל, או לפחות נציגיהם הערביים בפרלמנט הישראלי, מגויסים למען הפלשתינים בעתות מלחמה, בעת משברים כלכליים ובריאותיים ובהתייחס לסוגיות פוליטיות וגאו-פוליטיות, אך ככל שהדבר נוגע לפעילות אקטיבית וממשית בעלת תוצרים מעשיים למען הפלשתינים דומה כי אומות העולם ובכלל זאת גם מדינת ישראל, פועלות באופן מובהק יותר למען הפלשתינים ואילו ערבי ישראל להוציא אי-אלו הפגנות שוליות המתקיימות אחת לכמה חודשים, אינם שותפים אקטיביים לשיקום ולקידום הפלשתינים. אומנם אין להתעלם מהפעילות המקוונת הענפה (בעיקר ברשתות החברתיות) של ערבי ישראל למען הפלשתינים, אך זו חסרת כל היבט מעשי ופעילויות מסוג זה מתקיימות בקרב קבוצות התומכות במאבק הפלשתיני הן בקרב יהודים בישראל והן בקרב קבוצות רבות ברחבי העולם, שבחלקן פעילות ומחויבות יותר מפעילותן של ערבי ישראל.
זכויות בסיסיות מלחמת האזרחים הישראלית היא מלחמה עממית ונכון לעת זו ספונטנית, אשר מבקשת לערער על חלוקת הכוח והשליטה במדינה. קבוצות מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל הן מחולליה של מלחמת אזרחים זו, אך לרקע ולגורמים למלחמה זו שותפים יהודים וערבים כאחד. מלחמת אזרחים זו נבדלת מאינתיפאדות שקדמו לה, ובייחוד מאינתיפאדת 'אל-אקצה' (2001) במאסיביות שלה, בתפרוסתה הגאוגרפית, בהיקף המשתתפים בה, בהיותה תהליך גלוי שאינו מסתתר מאחורי פנים רעולות (ניראותה), בהיותה מזוינת יותר ולא הפגנתית או הצהרתית ובהפניית חיציה לא רק כלפי מוסדות השלטון אלא גם, ובעיקר כלפי אזרחים יהודים.
המיעוט הערבי, שמהווה 21% מכלל תושבי ישראל (כ-2,000,0000 תושבים, כולל: דרוזים, נוצרים ומוסלמים) סבל במהלך 73 שנות קיומה של ישראל מיחס עוין וחשדני מצד האוכלוסייה היהודית, הוצג כאויב, הוגבל לשטחים גאוגרפים מצומצמים שבחלוף השנים אף הוסיפו להצטמצם, נמנעה ממנו גישה שוויונית למשאבים ולשירותים רבים, הופקעו ממנו זכויות וחירויות בסיסיות, גורמי אכיפה נקטו כלפיו באכיפת יתר ובאופן כללי הוא הודר מרוב סמלי המדינה, ממוסדותיה ומטקסיה או זכה לייצוג שולי שנועד לרצות את אומות העולם למען תצא מדינת ישראל ידי חובתה בענייני מיעוטים.
תכונותיו הייחודיות של העם הערבי החי בישראל לא הוטמעו בצביון ההולך ומתגבש של המדינה הישראלית. ממשלות ישראל לא פעלו מעולם באופן ממוסד ומתוכנן למען שילוב ומיזוג אתני-דתי-לאומי באופן מערכתי (ולא נקודתי או עירוני) של תשתיות חינוך ותרבות, תשתיות מוניציפליות, משאבים כלכליים וכמובן שלא פעלו לכינון מסגרות משפטיות ממוסדות שיאפשרו נישואים בין יהודים לערבים. באופן פרדוקסלי, מדינת ישראל לא באמת אפשרה לערבים בתחומה להזדהות עם ישראל ולא נתנה להם כלים אמיתיים שיאפשרו להם להזדהות כישראלים, אך גם לא באמת אפשרה להם להזדהות כפלשתינים ודיכאה גם זהות זו, כך שבעצם ערבי ישראל נותרו משוללי זהות מגובשת שניתן להיות מחויב ונאמן, ובעיקר שניתן לחוש שייך לה ובטוח בה.
חשוב לסייג ולבהיר שגם מצד ערבי ישראל לא נרשמה התלהבות גדולה במיוחד למזג מערכות או להשתלב במערכת הציונית הקיימת, אך בכך אינם שונים במיוחד מהחרדים ומקבוצות נוספות בחברה היהודית שהתאפיינו בקשיי השתלבות או בעוינות למסגרת הישראלית הקיימת. ההבדל בין הערבים ליתר הקבוצות הסגרגטיביות שהטמיעה ישראל לאורך השנים הוא שנראה היה שיש לה עניין לנקוט במדינות 'כור היתוך' גם כאשר מדובר בקבוצות שעוינות לה, בעוד שביחס לערבים בתחומה ביכרה וקידמה מדיניות איזולטיבית, בדלנית וחשדנית שחלחלה היטב בכל שכבות העם, יהודים וערבים כאחד.
מלחמת האזרחים הישראלית היא אומנם ספונטנית כעת, עממית, אך היא עתידה כבר בזמן הקרוב להפוך למאורגנת ולמזוינת מכפי שהיא כעת, כאשר אותם מתקוממים ערבים יפנימו שיחס המשטרה, הצבא ויתר מוסדות הממשל מוטה באופן מובהק לטובת היהודים ומונע על-ידי דחף להבטיח רוב יהודי ושליטה יהודית על מדינה יהודית. . בתוך כך, בצל הוואקום הפוליטי הממושך בישראל, שגובל כמעט באנרכיה שליבתה הסתה פרועה בשני הצדדים, מצאו קבוצות של מתקוממים ומתפרעים כר פורה לביטוי כאבם ותסכולם הממושך בדמות מאבק עממי מזוין, ביהודים ובמוסדות השלטון. למען הסר ספק, אין זו עוד מחאה אלימה נגד מוסדות השלטון ויחסם לערבים או למצבם של הפלשתינים, אלא מדובר במלחמה של ממש בין המיעוט הערבי לרוב היהודי בישראל.
לשלוט בפרטים הערבים מדינת ישראל נוטה לטמון ראשה בחול בכל הנוגע למתח הפנימי בין יהודים לערבים בישראל, וזו מדיניותה הלא-מוצהרת במשך עשורים רבים. כך למשל, בהעדר תכנון וגיבוש אסטרטגיות מוניציפליות ולאומיות היגרו ערבים רבים לעיר נצרת עילית (נוף הגליל) והפכו בה למיעוט בן כמעט 25% מכלל תושבי העיר. תהליך זה הוליד מתיחויות עירוניות רבות והביא בין היתר להתנגשויות בין האוכלוסיות, לשימוש פוליטי ציני בשני הצדדים, לפגיעה כלכלית, לירידה בערך הנכסים, לנסיגה עירונית ולהגירה מאסיבית של יהודים אל מחוץ לעיר. תהליכים דומים, אם כי בקצב נמוך ובממדים פחותים מתרחשים בכרמיאל, באילת, בערד, בנהריה, במצפה רמון, בבאר שבע, בקריית שמונה וביישובים יהודיים נוספים שאינם מעורבים.
מדינת ישראל עדיין תופסת את הערבים החיים בקרבה באופן דיכוטומי ומעוות: מצד אחד הערבי נתפס ומוצג כפרימיטיבי, אלים, פראי, מסורתי וחלש שיש להדריך ולהכווין בנבכי החיים המודרניים והמערביים ועל כן יש לשלוט בו - לטובתו. מהקצה האחר הערבי נתפס ומוצג כאדם משכיל ובעל מודעות פוליטית וחברתית גבוהה, אך אם זו אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הישראלית או מסונכרנת עם התפיסות הרווחות בציבוריות הישראלית, אזי יש לרסנו, להגבילו ולפקח עליו. בשני המצבים נראה שחשוב למדינה לשלוט בפרטים הערבים, למען לא יערערו על המערכות השונות שהיא מקיימת (שלטוניות, ביטחוניות, פוליטיות, חברתיות וכו'). באופן טבעי, ערבי ציוני אוהב ישראל, שלשונו העברית רהוטה ומצוחצחת הוא תוצר רצוי ומוערך, ובדרך זו גם מוכשרת (בערך) דרכו ללב הקונצנזוס הישראלי, אך גם כאן יש סייגים בלתי כתובים: עליו להתנער מזהויות אחרות (בשונה נניח מעולי ברה"מ לשעבר או מעולים מתפוצות אחרות), עליו להימנע ממגורים ביישובים יהודים (באופן מאסיבי כגון בנצרת עילית), עליו להכיר בכך שליהודים יש חשיבות לשמור על מערכת חינוך נבדלת, ולהימנע מיחסי אישות או מנישואים עם יהודים. דבר מבין הדברים המובאים כאן אינו מעוגן או מחוקק במערכת המשפט הישראלית, אך אלו תפיסות רווחות ומקובלת בציבור היהודי, גם אם יש המזדעזעים וסולדים מדעות אלו.
גם אם סבב לחימה זה ייעצר בקרוב ויזכה לגינויים חריפים מצד מנהיגים ערבים ויהודים, המתקומם הערבי הישראלי המודרני, ככל הנראה יוסיף להילחם בעתיד בתוככי ישראל. הערבי הישראלי בן המאה ה-21 הוא משכיל, עצמאי, מצויד בדעה אוטונומית לגבי מצבו ומעמדו בארץ ובעולם. אין הוא עוד חושש להתבטא ומשהבין כי בלא מאבק ממושך, לא צפוי הוא להשיג את זכויותיו המלאות בדרך משפטית ושלטונית, מבקש הוא לפעול למען חלוקה מחודשת של המשאבים והשליטה בארץ באופן אקטיבי ומזוין. לא אתפלא אם בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות גם יפעל למען כינון משטרה וצבא עצמאי שיבטיחו לפעול בשמו ולמען האינטרסים שלו כפרט וכקבוצה שאינה מיוצגת על-ידי המערכות הקיימות.
מדינת ישראל תצטרך לקבל החלטה אמיצה ולבחור בין דרישות הערבים בשטחה וחלק ממפלגות השמאל לחתירה מיידית לשוויון אקטיבי מלא, שכוללת בין היתר ביזור כוח ושליטה באופן ייצוגי בין יהודים לערבים גם בענייני צבא, ביטחון, משטרה, תקשורת, מודיעין, כלכלה, תעשיה, רווחה ועוד וכמובן לחתור לחלוקה מחודשת ומייצגת של קרקעות המדינה לצד הקצאת תקציבים לטובת תכנון עירוני ערבי מודרני; לבין שמירה על המצב הקיים תוך הסתכנות בהמשך ובהחרפת מלחמת האזרחים הנרקמת. אפשרויות נוספות שניצבות לפתחה של ישראל הן קידום יוזמה (שיש לה תומכים ואוהדים בציבור היהודי) לחילופי אוכלוסין בין ישראל לפלשתין, שמהלכה תועתק אוכלוסייה ערבית מישראל לפלשתין ואוכלוסייה יהודית משטחי פלשתין לישראל על-פי קווי גבול שיקבעו בין המדינות או בלחץ בינלאומי. במקרה זה כמובן, צפויה התנגדות עזה ומזוינת גם מן הצד היהודי וגם מן הצד הערבי, שככתוב איננו פלשתיני כפי שמבקשים להציגו ובוודאי שאינו כלי על לוח שחמט שניתן להזיז לפי גחמה תאורטית ופוליטית.
אפשרות נוספת שעשויה להפוך רלוונטית בהימשך המלחמה האזרחית, ובהתברר כי לערבי ישראל אין עניין באיחוד עם ערבי פלשתין או בהגדרת כפלשתינים, היא יצירת שתי מובלעות אוטונומיות בגליל ובנגב שבהן יקיימו הערבים שמעוניינים בכך את חייהם בהתאם לתפיסתם, ובלא שיחושו מוגבלים ומקופחים. בהתאם לאפשרות זו, ערבים אלו לא יוכלו עוד ליהנות מתשתיות ומשירותי מדינת ישראל וכמובן אזרחותם תבוטל. גם לאפשרות זו ייתכנות נמוכה מאוד, ונראה כי שני הצדדים יבחרו, לא לבחור - קרי, להמשיך במצב הקיים, שיוביל להחרפת המלחמה וידחק את שני העמים, נטולי יכולת מיקוח, לאחת מהאופציות שהוצעו במאמר זה.
