בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִַם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל צָלְחוּ מִבְחַן הַמִּדְבַּר עַמְדוּ בָּחוֹם וּבַצָּמָא כְּעָם ה' נִבְחַר וְהָיוּ מִשְּׁבָטִים לְעָם אֶחַד לִבְלִי חַת מִן הַמִּדְבַּר לְאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת רָוָה נַחַת הָעָם הִתְפַּקֵּד שׁוּב וְהַפַּעַם הַלְוִיִּים שהרי הם נועדו להיות המנהיגים גָּם מַעֲרֶכֶת שִׁפּוּט לָעָם לָתֵת חָסוּת וְלֹא בִּכְדִי נֶאֱמַר הֱוּוּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת זה כּוֹחוֹ שֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמַד בַּתְּלָאוֹת הָלַךְ שָׁנִים בַּמִדְבַּר וְהִתְכּוֹנֵן לַבָּאוֹת נִזְהַר לֹא לִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ בְּעִתּוֹת מְצוָּקה וְזֹאת הָיְתָה לְעַמֶּנוּ מְצִיאוּת בְּדוּקָה וְשׁוּב בַּמִּבְחָן מְעֶת לְעֶת יֶשׁ לוֹ מַאֲרָב פַּעַם כְּנַעֲנִי וּפַעַם רוֹמִי וּפַעַם בֶּן עָרָב בִּהְיוֹתוֹ עַם אֱמוּנִים לָאֵל רִבּוֹן עוֹלָם הִרְגִּיז עַמִּים כִּי גּוֹבֵר עַל כֹּל צָר וְקָּם כִּי יָדַע לְהִזָּהֵר בָּרָשׁוּת גָּם דור המדבר כובש ארץ נושבת הזמן הוא שנתיים מהיציאה ממצרים והקמת המשכן ושוב נערך מפקד, הפעם של כל ראשי שמות כל זכר לְגֻלְגְּלֹתָם לבית אבותם. שוב המפקד מתחיל במנין בני עשרים ומעלה. כפי שניתן להבין, הכניסה לארץ כנען איננה
"טיול", הקב"ה הכין ישראל להיות מגובשים כעם עם מנהיגים, שבהנהגתם יגברו על הכנענים ולהתישב בארץ אשר בחר ה' לתתה להם, וזאת לאחר נדידה במדבר שנתארכה משנתיים לארבעים שנה, בזאת עתידים אנו להוכח בהמשך. יזכרו כאן חלק מאותם זעזועים שפוקדים את העם בדרכו לארץ ישראל:
רפיון אמונתו וחוטא בחטא העגל. וחטא המרגלים והפיכת שזמם קרח ועדתו, כך שלא היה רגע דל לישראל בלכתם יחד במדבר, החל מהיציאה ממצרים ועד הגיעם לגבול ירדן ירחו. בספר זה נבחן כוח עמידתו של ישראל בתלאות תוך צעידה במדבר הצחיח. ונחישותו להתגבר על הקשיים עד התהוותו לעם בעל מטרה וחזון משותפים, כמו התהוות האדם מאוד הולדו עד לבגרותו האיתנה. יש לדעת כי העם איננו מקשה אחת, כי יש בקרבו
אנשים נטולי יכולת יצירה שכונו כאן
דור המדבר, רבותינו ז"ל כינו דור זה
"דוֹר דֵעָה" כי ידע להתגבר על משברים קשים תוך נדידה במדבר והתחזק באמונתו שבזכותה נתקיים אז וגם עתה, וזאת בזכות התורה שקבל והצהיר:
נעשה ונשמע. לא בכדי ישראל נבדל מיתר העמים, וזאת הייתה סיבה לאיבה שצבר מאת עמים אחרים, הוא נראה מתבדל מעמים אחרים וזה נחשב כמעין התנשאות על העמים הסובבים אותו. העמים לא הבינו מה מקור כוחו ועמידתו כעם מאז לכתו במדבר מזה אלפי שנים, כי הם סברו שיוכלו לעקור אותו מאמונתו ומארצו ונכשלו ומוסיפים להכשל. כפי שזה קורה לישראל יום יום. חשובה העמידה בדבקות באמונה כאמור בפרשת
בְּחֻקּוֹתַי שם קבל הַבְטָחָה לחיי שפע וביטחון, בתנאי שיקים את החוק והסדר, הן בימים טובים והן בימים שבהם מדי פעם קמים עליו לכלותו והקב"ה מצילנו מידם.
התלכדות העם סביב אמונתו ויעודו לא בכדי מצווים אנו להתפקד ולעשות חשבון נפש, איש איש על שבטו ואיש איש על מנהגיו ודגלו אז היה מדובר בשנים עשר השבטים מהם הוקם צבא העם במלחמתו להגשים הבטחת הקב"ה להוריש לו את הארץ ולהכין אותו כעם, אשר חלקו יהוה צבא העם למלחמה וחלקו צבא האלוהים לקיום תורת משה כל שבט ויחוסו ויעודו, כך שכל חלק בעם ימלא יעודו לחיזוקו של העם בארצו, תוך שמירה על שיכות שבטית, כגון
אליצור בן
שדאור משבט
ראובן וכדומה, לשיך את האדם לשבט ממנו בא ולהתפקד על-ידי ראשי השבטים, אשר גם יביעו את היחוס ככתוב:
וַיִּתְיַלְדוּ על מִשְׁפְּחֹתָם לבית אבֹתָם במספר שמות מבני עשרים שנה ומעלה לְגֻלְגְלֹתָ (א/יח) ויתילדו משמעותו נולדו והגיעו לגיל עשרים שנה, כי אז הם יהיו כשירים שרת את העם כצבא העם, כל אחד לפי מוצאו והשתיכותו השבטית, מבלי ליצור חיץ בין שבט אחד למשנהו, מעין זהות שנושא כל אחד עמו. למעשה המפקד בו מדובר בפרשה זו, לא נראה שונה ממפקדים קודמים שנעשו מכאן תמה רש"י ואומר:
הרי כשיצאו ממצרים מְנָאַן פעם אחת. כשבא להשרות שכינה עליהם מנאם. לאחר שנגפו בעוון חטא העגל, מנאם. באחד בניסן כשהוקם המשכן מנאם. ובאחד בּאִיָּר מנאם, שש פעמים עשה זאת מה טעם שוב מונה אותם? ורש"י עונה:
מתוך חִבָּתוֹ להם. אנו רואים גם שאת מטה
לוי לא נמנה על הצבא הלוחם העתידי כי הוא יועד להיות הכהנים המשרתים בקודש והלויים המלוים אותם בנשיאת המשכן ומסיעים למילוי תפקיד הכהנים בעבודתם. הקב"ה יחס חשיבות ללוחמים בשטח על קיומו של עם ישראל כעם ועל הבטחת ארצו לעולמים, אך לא יחס חשיבות רבה לשירות שניתן ללוחמים באין פחיתת חשיבות מצבא הלוחמים בשטח. זה אשר אנו רואים מתרחש גם בכל הדורות הבאים, יש צבא לוחמים ויש הנותן שרות ללוחמים זה חשוב וזה חשוב.
מתן מעמד מיוחד לשבט לוי שבט לוי הוא הַלִּבָּה של מנהיגות העם החל מהיציאה ממצרים ועבודת הקודש במשכן והעברתו ממקום למקום, לרבות האחריות על ארון הברית. זה נראה בעיני חלק מן העם כמתן יחס יחודי לשבט לוי על פני יתר השבטים, כי הרי ממנו יצא נביא ומנהיג - משה והוא היה גם כמעין
רשות מחוקקת על פיו יקום וישק דבר,
ואהרן אחיו ובניו נטלו את הַכְּהֻנָּה שלמעשה היא המנהיגות של העם בבחינת
רשות מבצעת במושגים של תקופתנו. מעמד זה נקבע
על-פי הדבור שנאמר:
הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבֹד את עבֹדַת המשכן (ג/ו). מצאנו גם כי המפקד לגביהם נעשה לצורך קביעת מנהיגות העם על-פי הדבור. בפרשה נקבע הלכה למעשה המיוחד שבין שבט לשבט, שבט המנהיגות שרצה בו רבון העולמים
מקהת בן לוי ובניו (אחיו של קהת הם גרשון מררי ויוכבד)
ילדי קהת הם:
עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ויוכבד. קֹרַח הוא אחד מילדיו של
יצהר אחי עמרם שהוא אביהם של
משה ואהרן ומרים, כלומר משה ואהרן הם
בני דודים של קֹרַח. לְ
קֹרַח נולדו
אסיר, אלקנה ואביאסף. הזכרת שמו של קרח בא בעקבות ההמרדה שהוביל קרח ועדתו נגד בני דודו משה ואהרן. לפי המצופה, היו יתר השבטים צריכים להתקנא בשבט לוי, אלא דוקא הקצף עלה מתוך שבט לוי על-ידי קרח, שנענש על קנאותו זו במיתה משונה הוא ואלה שחברו אליו, כי חלקו על קביעת הקב"ה. לכן
יצא קצפו עליהם והעניש אותם קשה שנאמר:
ותפתח הארץ ותבלע אותם חיים (ראה פרשת קרח). ניתן לומר כי דבר לא נשתנה. בעת קושי וצרה שוכחים את המעשים הנסים ונפלאות שזכה בהם עם ישראל בעת צרה וצוקה. שכח העם את העבדות של מצרים וזכר את הנדידה במדבר, שכח את האותות והמופתים שעשה הקב"ה לעמו בעת צרה וצוקה, ורוטן וטוען כשחש כי אין כל תאותו בידו. מכאן שיש להטות אזן ולשמוע דברי תוכחה וללמוד מן העבר כשיש מטרה אליה שואפים אליה להגיע אזי הדרך אליה נעשית קלה למרות הקושי שקים בפועל, ללמדך כי גורלנו הוא בידינו אם לא נעשה לעצמנו שום אמה לא תעשה זאת בעבורנו ובמקומנו. והסומך על זרים לעשות מלחמות בעבורו, נשען על קנה רצוץ. טוב לזכור תמיד דברי חכמים שאמרו: אם אין אני לי מי לי.
אָנוּ עֲדָיִן בַּדֶּרֶךְ מְהַתְּשׁוּעָה אֶל הַתְּקוּמָה וְכֹל צַעַד וְּכֹל מַעֲשֶׂה מְעוֹרְרִים מְהוּמָה כִּי אָכֵן טֶרֶם הִגַּעְנוּ לַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה כְּאִילוּ זֶה עַתָּה מַתְחִילִים אָנוּ מְהַתְחָלָה נִזְכּוֹר אֵיךְ צָעַדְנוּ בַּמִּדְבַּר בַּצָּמָא וּבַיֹּבֶשׁ כִּי פָּנֵינוּ הָיוּ אֶל הָאָרֶץ לִחְיוֹת חַיֵּי חֹפֶשׁ גָּם אִם יֶשׁ פֹּה וְשָׁם מִי שֶׁדּוֹאֵג לְהַכְשִׁילֶנוּ נְדַע לְהַכְשִׁילוֹ וְנִבְטַח בְּעַצְמֶנוּ וָה' יַצִּילֵנוּ עֲלֵינוּ נֶאֱמַר מְאַז הַמִּדְבַּר עַם לְּבָדַד יָשַׁב וְאָמְנָם בְּצָרָיו הַָרַבִּים הוּא לֹא הִתְחַשַׁב עָם אֲשֶׁר חִצוֹ אֶל שׁוֹלְחוֹ רֵיקָם הוּא לֹא שַׁב וְהוּא גָּם יְשַׁלַּח הַנַּוָּדִים אֶל הַמִּדְבַּר הָרָחָב כִּי כַּךְ בְּתוֹרָנֶו וּבְמִקְרָאָם נִכְתַּב. 