"מאורע זה מוכיח לנו, כי כבכל פינות תבל, כן גם בפינה זו, השכנה לנו, תמורות כבירות עלולות להתחולל, רוחות סערה יכולות להגיע פתע, לרחף ולהרוס". כך כתב משה שרת ראש הממשלה השני שלנו
כבר ב-1920 בעקבות מאורעות תר"פ, הרבה לפני הקמת המדינה והצפת המילה "כיבוש" על-ידי הערבים והשמאל הישראלי.
בימים אלה אנו עדים לפרעות תשפ"א והן מאותם מניעים של אותם פרעות תר"פ-תרפ"ט - נוכחותנו כאן על בסיס לאומי ודתי. מאורעות תשפ"א החלו לפני כשבוע בעת פגיעה של ערבים ביהודים בירושלים, לצד התקפת טילים של חמאס על העיר ביום חגה המיוחד. החל מירי, ניסיונות דריסה, ביצוע מעשי לינץ', השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, הצתת בתי כנסת ומוסדות ציבור, פגיעה ברכוש ועוד ברוב חלקי הארץ עם דגש על הערים המעורבות - ירושלים, לוד, יפו, עכו, חיפה ועוד, מטלטלים את כולנו. המלחמה עם האויב הערבי מבית ומחוץ, יוצרת תחושות קשות של כעס, חרדה וחוסר אונים בקרב אזרחים רבים.
השכנים הערבים מאתמול, הם הפורעים האלימים ותומכיהם של היום. לאחרונה "צוינו" בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת - 100 שנים למאורעות תרפ"א (1921). המאורעות, הידועות בשם "פרעות" והיום ככל הנראה היו נקראות "גל טרור" או "אינתיפאדה", כללו מעשי אלימות קשים כרצח, אונס, שוד וביזה שבוצעו על-ידי ערבים כנגד יהודים ורכושם. המאורעות שהחלו ביפו והתרחבו ליישובים יהודיים נוספים ב-1 במאי 1921, הסתיימו ב-6 במאי 1921, כשבסופם נמנו 47 נרצחים יהודים ו-140 פצועים. בהמשך אליהם התרחשו מאורעות תרפ"ט שאירעו בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929 שנקראו בפי הערבים "מהפכת אל-בוראק", הכינוי בערבית לכותל המערבי.
גם הפעם מדובר בסדרה של פעולות טרור מצד ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, בהם נרצחו 133 יהודים ו-339 נפצעו, רכוש רב נבזז ונשרף ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל פונו, ננטשו ונחרבו. גם הפעם החלו הפרעות בהסתה פרועה של המנהיגים הערבים נגד יהודים בטענה כי בכוונתם להשתלט על הר-הבית במסגרת אירועים הידועים כ"פרשת הכותל", שמקורם במחיצה קטנה שהוקמה בסמטת הכותל הצרה. ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, נהרו לירושלים, בה שררה כבר אווירה מתוחה, אלפי ערבים חמושים מרחבי הארץ בסכינים ומקלות בטענת הגנה עצמית נגד יהודים, כדי להשתתף בתפילה בהר-הבית. בשעה 11:00 שולהבו המתפללים ומשם פרצו אל השוק, יצאו משער שכם והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים ולהרוס ולשרוף בתי כנסת ובתי מגורים ברחובות הסמוכים.
ההיסטוריה ממש חוזרת על עצמה.
הציונות שאפה להקים מדינת לאום לעם היהודי 'היא מדינת ישראל' שתהיה מקום בטוח עבורו ובנויה על האתוס הלאומי היהודי לדורותיו. היום מתגלה לעין כל, שהישראליות השמאלנית הדוחפת למדינת "כלל אזרחיה" סותרת את החזון הציוני-יהודי, מאיימת על קיומה של המדינה ופוגעת בביטחון העם היהודי. המאורעות האחרונים הפוקדים את עם ישראל, ובהם האלימות הקשה כנגד יהודים, אינם מפתיעים ואף צפויים לצערינו.
תושבי לוד היהודים הרגישו שהופקרו השבוע על-ידי המדינה והמשטרה באופן מוחלט. הזעקות של הנשים והגברים שגרים שם, אשר במשך שעות התחננו התושבים למשטרה שתבוא, שתציל, שתעצור את הפורעים הערבים שצובאים להם על הבתים, וכלום. המשטרה לצערנו הופתעה ולא הייתה ערוכה לאלימות בהיקף נרחב, אז הם פשוט נעלו את הדלתות, הגיפו תריסים, התחבאו בבתים, כשבחוץ רעולי פנים ערבים דופקים על הדלתות, מאיימים לשלוף אותם מהבית ולעשות בהם שפטים. כמו בסיוטים הכי גדולים מהפוגרומים טרום המדינה, כך גם היום. הגברים נאלצו לעזוב את משפחותיהם ולהדוף את הפורעים, ששרפו מכוניות, כיתות, בתי כנסת, ירו זיקוקים בכינון ישיר ויידו בקבוקי תבערה וסלעים. מאות פורעים ערבים, מול מעט יהודים, משפחות, שהופקרו לבדם בחזית, חזית שהיא לב גוש-דן.
אז כיצד זה התרחש? במהלך מבצע צוק איתן השתמש ארגון החמאס בשורה של אמצעי הסברה, ביניהם ערוצי הטלוויזיה "אל-אקצה" "ואל ג'זירה", אתרי אינטרנט, דפי פייסבוק ומסרונים, על-מנת להעביר את מסריו. ערוץ "אל-ג'זירה" נהג במבצע זה כפי שנהג במלחמת לבנון השנייה ב-2006 ובמבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009 וגרם נזק למדינת ישראל. מנהיגי החמאס השתמשו בערוצים השונים לרבות הרשתות החברתיות כדי לחבר את ערביי ישראל למאבקם וכדי ליצור כאוס, אנרכיה וטרור בישראל פנימה. החמאס שאיים בירי טילים לירושלים ביום חגה וביצע הוכיח שהוא מצליח גם להשפיע על הציבור הערבי, ואחראי לתחושותיו הקשות באמצעות התעמולה העוינת סביב השעון, המשרתת באופן בלעדי את מטרות החמאס ואלו הישגיו העיקריים בלחימה הפעם (מבצע שומר החומות 2021).
ד"ר מוטי זקן, ששימש כיועץ לענייני ערבים והלך לעולמו השבוע, הבליט בכתביו את הפער המתרחב בין הצעירים למבוגרים במגזר הערבי - לטענתו, מרבית הציבור הערבי נמצא בצד המתון. אירועים מסוג זה דוחקים אותו אל הקיר, והוא מחפש ביטחונות מהצד היהודי, מהממסד. לתזמון האירועים בחודש רמדאן יש חשיבות רבה. את מקומם של המבוגרים, שמרביתם מסתגרים בבתיהם בשעות הצהריים בשל הצום, תופסים ביישובים הערבים ובצמתי הדרכים הצעירים, הנמצאים בחופשת הקיץ, ומביעים את מחאותיהם בזמנם הפנוי הרב העומד לרשותם. בני-הנוער והצעירים, עיקר המפגינים, משתמשים באופן אינטנסיבי ברשתות החברתיות. זהו דור, שאינו זוכר את אירועי אוקטובר 2000, ופער הדורות בולט ומחריף במגזר הערבי, אף יותר מאשר במגזר היהודי.
תיאוריות שונות נזרקות לחלל האוויר כדי לנסות להסביר את פרץ האלימות צמאת הדם בלילות האחרונים במגזר הערבי. ההסברים המקובלים באולפני השמאל נעים סביב הציר הצפוי של תסכול פוליטי, נחשלות כלכלית או העמקת הפשיעה במגזר. מדובר כמובן בהבלים מוחלטים, העומדים בניגוד גמור לעובדות. העשור האחרון היה מצויין לערביי ישראל: שיעורי ההשכלה שלהם זינקו, שיעורי התעסוקה עלו בחדות, הם שיפרו את תנאי חייהם משמעותית, כמו רוב האוכלוסייה בישראל; החלטה 922 הקצתה עשרות מיליארדי שקל למגזר הערבי, ותנופת תכנון בניה רחבה אחזה ביישובים ערבים.
גם במישור הפוליטי, ערביי ישראל התחזקו משמעותית, ולראיה החיזור אחרי קולות המגזר, הסרת החרם מעל שיתוף מפלגות ערביות בקואליציה והפיכתה של המפלגה האיסלאמית של מנצור עבאס לשידוך פוליטי מבוקש, משני צידי המפה הפוליטית. המפלגות הערביות מעולם לא היו מחוזרות ורלוונטיות יותר במערכת הפוליטית בישראל ומי שהוביל לכך היה ראש הממשלה נתניהו בעצמו שטען שלאחר חתימת הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ הגיעה העת לחבר יותר את הקהילה הערבית בישראל לשלום ושיתופי פעולה בינינו. כמה שלא ינסו לברוח מזה, האמת אינה ניתנת לטשטוש. הרקע לאלימות הנוכחית של ערביי ישראל הוא
רקע לאומני. לא חברתי, לא פוליטי ולא שום הזנחה סוציאלית כזו או אחרת - הפוגרומיסטים ביקשו
דם יהודי באשר הוא יהודי. והם הרשו לעצמם לסייר ברחובות ולפגוע ברכוש יהודי רק כי הם הבינו שמדינת ישראל אינה מסוגלת לעשות להם דבר.
לסיכום: מאורעות תשפ"א חושפים את המצב האמיתי שהתחבא מתחת לשטיח, הזיוף התודעתי שנוצר, ואת הכאוס אליו הוא מוביל, ומכריחים אותנו לחשב מסלול מחדש ולהגדיר את המציאות מחדש. התיקון של הגדרות המדינה הוא תהליך לא פשוט המוטל לפתחנו שבעתיים בימים קשים אלו. התשובה למחבלים ולפורעי החוק והסדר חייבת להיות
ציונית ונחושה - חקיקה מעבה לחוק הלאום, החלת ריבונות, השבת המשילות ואכיפה ביד חזקה למול הפורעים והמחבלים. את גל הטרור הנוכחי יש לדכא ביד חזקה ובנחישות ללא פשרות. אם יש צורך להכריז על מצב חירום לסגירת אזורים מסוימים לפעילות כוחות המיוחדים של הצבא והמשטרה, כך עשו זאת הבריטים בזמנו, כך עושים זאת הטורקים בעת הזו וכך עשו הערבים בבני עמם כולל במדינות שכנות כירדן, סוריה ולבנון.
צריך לומר מפורשות: במשך שנים ארוכות מדי מדינת ישראל ויתרה על ההרתעה כלפי המגזר הערבי, ובהתאם הפשיעה שם צמחה באין מפריע, כאשר הם עושים בישובי הדרום והצפון כבשלהם. כאשר פורעים ערביים מרשים לעצמם להצית תחנות משטרה שהוקמו כדי להגן עליהם מהפשע המשתולל במגזר שלהם, בלי מפריע ובלי מעצרים; כאשר כנופיות משוטטות בעכו, ביפו ובלוד בלי שאף אחד עוצר אותם, שורפות בתי כנסת ומשחיתות ניידות משטרה; פוגעות באזרחים יהודים חפים מפשע ובסמלי שלטון כאוות נפשם, כאשר מבצעים כ-500 אירועי טרור מול יהודים ללא תגובה הולמת - זו עדות לכך שהמסר נקלט. ועדיין ראוי לגנות את אירוע התקיפה של קומץ יהודים כנגד אזרח ערבי בבת ים - זו לא דרכנו וזה בניגוד לדתנו ומצפוננו.
זוהי קריאת השכמה לכולנו, לממשלה, לכנסת, לשלטון המקומי, לרשויות המשפט ולפרקליטות המדינה: במזרח התיכון, מי שזונח את ההרתעה, עתיד לשאת בתוצאות הקשות. מי שמותיר את העבריינים הערבים להלחם חופשי בתוכם תוך קטילה הדדית של כ-130 נרצחים בשנה, ידע שיום אחד הנשק הרב שצברו יופנה אלינו היהודים באופן מהיר ומפתיע, מי שמשחרר מחבלים ומונע מכוחות הביטחון להיאבק בהם ולהענישם, ידע שהוא מסייע לטרור הערבי נגדנו, ומי שקושר למשטרה את הידיים ומונע יד קשה, הוא זה שהופך בסופו של דבר את יישובינו המעורבים פגועים וחשופים לטרור ערבי חסר הגנה לאחינו היהודים, ואת הכבוד הלאומי שלנו לבושה וחרפה.
ללא ספק! המלחמה על הגדרת ישראל היא מלחמה על הקיום של מדינת ישראל ועם ישראל יחדיו - להיות או לחדול. לכן הקיום שלנו כאן חשוב יותר מהדו-קיום שלנו עימם.
אני מאמין שאנו נתגבר על זה וננצח כי אין לנו ארץ אחרת. 