בסוף שנות השלושים למד העולם לקח חשוב - פייסנות אינה האסטרטגיה הנכונה להתמודד עם בריונים. את הפייסנות ייצג ג'וזף צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, שחזר ממינכן מנופף בידיו וצוהל אחרי שהפקיר את צ'כוסלובקיה למרמס ברגלי הנאצים. את העמדה ההפוכה ייצג המדינאי הבריטי וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, שנשלח למדבר הפוליטי בשנות השלושים, והיה במלחמת העולם הראשונה שר הימייה הבריטי, ואחר-כך שר המושבות ושר האוצר. עברו כשנה וחצי, והתברר, שצ'רצ'יל צדק, וצ'מברליין טעה בגדול; ועל כך שילמו בריטניה, צרפת (החותמות על הסכם הקלון במינכן), העולם והעם היהודי בהרבה מאוד דם.
בתולדות הציונות נקראת הפייסנות - "הבלגה" - ותמכו בה ההנהגה הציונית בראשות ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון. מולם עמדו הרוויזיוניסטים בראשות זאב ז'בוטינסקי, שטען בצדק, עוד בשנת 1923, שלעולם לא יקבלו הערבים את העובדה, שהיהודים חזרו לארץ אבותיהם. לכן, קבע, על היהודים להקים "קיר ברזל", שיבהיר לערבים, כי הנוכחות היהודית בארץ-ישראל אינה בת חלוף, והיהודים ייגנו על עצמם בכל אמצעי. רק כשיובהר לערבים העניין הזה, אמר ז'בוטינסקי, יסכימו הערבים לנוכחות יהודית בארץ ישראל.
ראייתו המפוכחת - ריאליסטית ולא אוטופיסטית - של ז'בוטינסקי לא הייתה מקובלת על המחנה הסוציאליסטי ועל המחנה הפציפיסטי בתנועה הציונית. הללו הזו על הכרה ערבית ביישות היהודית בארץ ישראל, וכנראה, לא חדלו מזה עד עצם היום הזה.
חלומות באספמיא את המכה הראשונה על אמונת-ההבל הסוציאליסטית-פציפיסטית הנחיתו הערבים כבר בפרעות שנת תר"ף (1920), בראשית הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. מאז ניהלו הערבים מלחמה נגד היישוב היהודי, כמעט כל עשור, עד תש"ח, אך לא הניחו את חרבם בין התפרצויות האלימות ("מאורעות", קראו להם יהודי ארץ-ישראל, שסירבו להשתמש במונח, "פרעות", שיש לו קונוטציה גלותית). התגובה היהודית לא הייתה הולמת, למרות שכשהגדישו הערבים את הסאה ב"מאורעות" 1939-1936 (שהם מכנים, "המרד הערבי הגדול"), דיכאו אותם הבריטים (בעזרה מסוימת של כוחות יהודיים) ביד ברזל.
הדוגמה המעולה לא לימדה את ההזויים לקח, והם המשיכו לחלום, ולנהל מדיניות ציונית לפי חלומותיהם ולא בהתאם למציאות. חכמינו קראו לזה, "חלומות באספמיא". כלומר, עורבא פרח, נאדא, גורנישט ... קחו, למשל, את "ברית שלום", שראשי האוניברסיטה העברית ומרבית המרצים בה היו חבריה. בעקבות ה"מאורעות" היא דרשה להפסיק את העלייה, את ההתיישבות בארץ ואת הפעולות להגנה עצמית של היישוב, כדי לפייס את הערבים. לבסוף, בתש"ח, דרשו אנשיה (עיינו בערך יהודה ליב מגנס) מהבית הלבן לסגת מתמיכתו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כדי לפייס את הערבים.
התבדתה מהר האמונה, כי צבאנו ירתיע את הערבים מלתקוף את מדינת ישראל ומלחשוב על הכחדתה, התבדתה מהר מאוד, כיוון שצבאנו אינו "קיר ברזל" ראוי, והוא מוכה בהזיות פציפיסטיות במקום לחדד את חרבו, ולהכשיר את עצמו למלחמה ולניצחון. "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת", הגדיר זאת דוד בקינתו על שאול ועל יהונתן (שמואל ב' א', פסוק י"ח). ובאותה ההזדמנות נוסיף, כי הרמב"ם קבע באחת מאיגורתיו, שהבית השני חרב רק בגלל שחכמי התקופה לא הכשירו עצמם למלחמה.
לכן, מכלה צבאנו את זמננו ואת דמ̤ינו תרתי-משמע ב"הכלת האויב" ולא בניצחון עליו. לפיכך, הוא ממציא ביצירתיות אדירה שלל רעיונות עיוועים, שיתמכו בהזיותיו. בתחילה - מיד אחרי מלחמת הקוממיות - לא היה צבאנו מסוגל לפעול; והאסונות והכישלונות באו בזה אחר זה, כמו בסיפור איוב - "עַד זֶה מְדַבֵּ֔ר וְזֶה בָּא ..." (איוב א', פסוק י"ח): תל מוטילה, אלחמה, פלאמה.... עד הקמת יחידה 101.
אחרי מלחמת סיני השתלטה עליו אווירה של שביעות-רצון, ששיאה באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים. כך, התדרדרנו למלחמת טרור ולמלחמת ההתשה; ולא למדנו לקח מכישלונותינו הצבאיים. השיא היה בדברי חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, כי מדינת ישראל הנה פקעת של קורי עכביש.
ב"שכונה" שלנו, כמו בחיים, החלש מזמין תוקפנות; ולא יואילו לו יפי-נפש ורעיונות נשגבים וחלולים. זאת למדו על בשרם כל ראשי הממשלות, מדוד בן-גוריון ועד הנה, גם אם זכו בפרסי נובל לשלום עבור סיכלותם. כלומר, אי-תגובה על תוקפנות מזמינה עוד תוקפנות והסלמה; ולבסוף, התוקפן קובע את סדר היום ב"שכונה". חבל שאין מקרינים בפני חניכים במכללה לפיקוד ולמטה את מיטב סרטי המאפיה, שמנחילים את הלקח הזה, אלא מפקירים אותם בידי מרצים מהאקדמיה, השטופים ברעיונות פוסט-מרקסיסטיים ואנטי-לאומיים עד כדי סנוורים.
חזרה לנקודת ההתחלה מי הרוויח מהפרעות ביהודים במאת השנים, שחלפו מאז שנת תר"ף? אומנם קמה המדינה, אך כל סבב פרעות הסתיים בחזרה לנקודת ההתחלה, ובוויתור ציוני על עוד עקרונות, שנחשבו עד לפרעות מהותיים. בסופו של דבר, במאי 1948, היססה ההנהגה הציונית להכריז על הקמת המדינה, וההחלטה על כך התקבלה אחרי דיון ממושך ברוב של קול אחד. משה שרת - "יונה" ידועה, שתמך כרונית ב"הבלגה", הפתיע את חבריו, ותמך לבסוף בעמדת בן-גוריון להקים את המדינה.
תגובת "היישוב" והנהגתו לפרעות מעניינת, כיוון שהיא זהה לתגובה היהודית המסורתית לפוגרומים בגלות: ריצה אל הפריץ, שיחודו וספיגה שקטה של הנזקים. בעקבות הפוגרום בקישינב (1903) - אז בדרום רוסיה הצארית - תיאר חיים נחמן ביאליק, שהיה במשלחת ציונית, שסקרה את מה שאיתרע בקישינב, את המראות בשירו המפורסם, "בעיר ההריגה". והוא סיימוֹ במשפטים נוראים:
"... לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם /
וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם /
וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים; /
וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים /
וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים, /
וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ, /
וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם, /
וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ ..." //
ביאליק הציע לעדי ראייה ולעדי שמיעה לא̤ימ̤י הפוגרום לברוח המדברה, ולצעוק שם שאגה כקול הקורא במדבר. תֹאבַד גדולה, שהנהגת הציונות, שהתיימרה לברוא "עברי חדש", התנהגה אחרי כל סדרת פרעות כמו הנהגת היהודים בגולה: התרפסה בפני הכובש הבריטי, ויתרה על עקרונותיה תמורת קצת שקט זמני, אספה תרומות, התבכיינה, והתפארה בהבלגתה.
בושות "שומר החומות" - הסבב הנוכחי מול חמאס, בעזה, בירושלים ובערים המעורבות, מדגים שוב את הלקח הזה. לא רק חמאס עושה ב"שכונתנו" כרצונו, אלא גם ערביי ישראל זיהו מזמן את החולשה הישראלית, את אי-המשילות ואת הפקרת הריבונות. אני חושש, כי שוב, אחרי הרבה דם, עשן, יזע, דמעות ושכול, יחזירונו מנהיגינו ומצביאינו לנקודת ההתחלה, כדי שנחטוף בה את המכה הבאה מידי חמאס, כשיתחשק לו. ובינתיים מסיבוב לסיבוב מאבדת ישראל מעקרונותיה, וחמאס צובר נקודות יתרון, ומחציף ... וגם ערביי ישראל.
על חמאס לצאת מסיבוב הלחימה הזה בנוק-אאוט ולא בכל דרך אחרת, שתחריף את סכנתו לביטחון מדינת ישראל. אנחנו משלמים כסף רב לראשי צבאנו ומערכת ביטחוננו, ומעמידים לרשותם את מיטב אמצעי הלחימה והמערכות, כדי שיקימו לנו את "קיר הברזל", שז'בוטינסקי הגה. אם אינם יכולים להגשים זאת, או אינם מוכנים (בטירונות לימדו אותנו, ש"לא יכול" הוא אח של "לא רוצה"), שיחזירו את המפתחות, ויימצאו אחרים לבצע את המשימה החשובה. ממילא מובטחת להם פנסיה תקציבית דשנה עד סוף חייהם.
תורת הלוחמה בטרור (לוט"ר) אומרת, שכדי להרתיע ארגון טרור, אסור לו להרוויח ממעלליו. כלומר, יש לנקוט תגובה קשה ובלתי מרוסנת, שתצמיתו. לא עשינו זאת מאז שהתחיל פתח לפעול, באמצע שנות השישים, ונכנענו לטרור, למרות המלל הגבוה, שמנהיגינו פולטים רפלקסיווית לאחר כל מכה. כשהייתי צעיר, אמר לוי אשכול, ראש הממשלה, בתגובה לפיגוע בשכונת רוממה בירושלים, "הפנקס פתוח, והיד רושמת". מאז לא נסגרו הפנקס ופיותיהם של מנהיגינו ושל גנרלינו, ורק נוספו הרבה דפים לפנקס, ובין דפיו החבאנו הרבה בושות והתנהגות מתקרבנת.
לקראת שבת קיבלתי מאשתי קטע מדהים, שכתב ש"י עגנון הדגול בשנת 1935 - על הפייסנות (אז, הבלגה): "דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל.
ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרָשות [שלטונות הכיבוש הבריטי - אב"ץ] מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חִצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי-אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להורגנו אנו שותקים".
