מבוא - אוכלוסיית ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (1) המוסלמים היו למיעוט בתקופה העות'מאנית (1918-1516) המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בעיר לאורך המאה ה-16 אבל, כבר משלהי המאה ה-16 מתחילה ירידה במספר המוסלמים. היהודים היו הקבוצה השנייה בגודלה, אבל הקבוצה הנוצרית גדלה ולאחר אמצע המאה ה-16 מספרם עלה על מספר היהודים. הגידול נבע ממעברם של נוצרים מכפרי הסביבה לירושלים בשל רדיפות וקשיים כלכליים.
במאה ה-19 התחדשו המפקדים ועל-פי הנתונים עלה מספר הנוצרים מכ-3,000 - בראשית המאה ה-19 לכ-13,000 ערב מלחמת העולם הראשונה. מספר המוסלמים עלה מכ-4,000 ל-12,000 והגידול העיקרי היה במספר היהודים שמנו כ-2,000 בראשית המאה ה-19 ומספרם קפץ ל-45,000 ערב מלחמת העולם הראשונה.
אוכלוסיית ירושלים בתקופת המנדט - העיר ירושלים נכנעה בני הצבא הבריטי ב-9 לדצמבר 1917. מיד הוקם בה ממשל צבאי שפעל עד 1 ביולי 1920 כאשר הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, הגיע לארץ והחלה תקופת השלטון האזרחי הבריטי. בזמן כיבוש העיר עמדה בראשות העיר מועצה עירונית בת עשרה חברים שהייתה מורכבת משבעה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד למרות שמאז אמצע המאה ה-19 היה בעיר רוב יהודי. המושל הצבאי מינה מועצה חדשה שהייתה מורכבת מששה חברים, שני מוסלמים, שני נוצרים ושני יהודים. הנימוק לשינוי ההרכב היה שהעיר קדושה לשלוש הדתות. בתוך החברה הערבית התנהל מאבק על המנהיגות בין משפחת חוסייני למשפחת נשאשיבי. ב-1927 נערכו בעיר הבחירות לראשות העיר אבל, למרות הרוב היהודי ראשות העיר נשארה בידי המוסלמים בשל התקנות שתוקנו לקראת הבחירות.
ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית העיר - רות קרק קבעה שהשינוי החשוב ביותר בירושלים היה הגידול הדמוגרפי. אוכלוסיית העיר גדלה מ-55,000 ב-1917 ל-160,000 ב-1947. גידול של 105,000. המושל הבריטי שמונה על העיר קבע שערב הכיבוש הבריטי הייתה אוכלוסיית העיר מורכבת מ: יהודים - 28,000, מוסלמים - 11,000 ונוצרים - 11,000 ובסה"כ כ-50,000. אבל, לאחר בדיקה התברר שמספר היהודים היה 31,147 והמספר הכולל של האוכלוסייה היה 53,410.
לרשות החוקרים עמדו תוצאות המפקדים המנדטוריים מ-1922 ומ-1931 ונתונים השנתיים שפורסמו על-ידי הסוכנות היהודית בכל שנה החל ב-1922 ועד 1940.
בזמן מלחה"ע הראשונה הייתה ירידה במספר היהודים ל-45,000 ורק ב-1930 היא עברה במספרה את מספרה ב-1914. אבל, מאז היה גידול בלתי פוסק וב-1946 הגיע מספר היהודים בעיר ל-99,000. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-55% ב-1922 ל-60% ב-1946. היהודים שמרו על רוב לאורך כל תקופת המנדט. האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית גדלה לאורך תקופת המנדט. האוכלוסייה המוסלמית גדלה מ-12,000 ב-1914 ל-34,000 ב-1946 והאוכלוסייה הנוצרית גדלה מ-13,000 ב-1914 ל-31,000 ב-1946.
היהודים - היהודים היוו למעלה מ-50% מאוכלוסיית העיר ושמרו על רוב לאורך כל תקופת המנדט. גידול האוכלוסייה היהודית נבע מריבוי טבעי, משובם של תושבים שעזבו בזמן מלחה"ע הראשונה ומקילוח דק של יהודים שהיו עולים חדשים. לדעת בן אריה לא התחולל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה היהודית לעומת התקופה העות'מאנית עד שנות ה-1930 והיא הייתה מורכבת בעיקר מחרדים ומבני עדות המזרח: יוצאי תימן, פרס, כורדיסטן, עירק וצפון אפריקה. העולים החדשים מאירופה לא נמשכו לירושלים. אבל, הקמת האוניברסיטה העברית והעברת מוסדות התנועה הציונית והסוכנות לעיר שינו את המצב. פקידים, מורים ובעלי מקצועות חופשיים התיישבו בשכונות החדשות.
הקבוצה היהודית הלכה וגדלה לאורך שנות המנדט. היהודים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני-מערבי של העיר החדשה בה קמו בזו אחר זו שכונות חדשות. על-פי מיפקד 1931 10% התגוררו בעיר העתיקה והשאר בעיר החדשה. התפרוסת היישובית השתנתה עם הצטמקות היישוב היהודי בעיר העתיקה לאחר מאורעות 1929 וחיסולן של שתי שכונות יהודיות ליד שער שכם - קריה נאמנה ואשל אברהם. היו גם יהודים שעזבו את שכונת אבו טור.
המוסלמים - במיפנה המאה ה-20 המוסלמים היו הקבוצה השלישית בגודלה אחרי היהודים והנוצרים וזה היה עדיין המצב על-פי מיפקד 1922. רק % 2 - 4% מכלל המוסלמים בארץ התגוררו בירושלים. האוכלוסייה המוסלמית בעיר הייתה מורכבת ממהגרים מחו"ל וצאצאיהם, מתושבי העיר הוותיקים ומהגירה פנימית. עוזיאל שמלץ הסתמך על מיפקד עות'מאני מ-1905 ומצא ראיות שאחוז המהגרים המוסלמים מחו"ל בקרב אוכלוסיית ירושלים היה משמעותי: 19.3% היגרו מאסיה, 10% - מטורקיה ו-21.8% - מאפריקה.
האוכלוסייה המוסלמית גדלה פי 2.5 בתקופת המנדט, לעומת התקופה העות'מאנית אך היוותה רק 21% מכלל אוכלוסיית העיר. מקורות הגידול היו ריבוי טבעי והגירה פנימית. הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים בירושלים נבע משירותי הבריאות שהיו טובים יותר מאלה שעמדו לרשות הכפריים המוסלמים. ההגירה הטבעית נבעה מהגירה לעיר של הכפריים מסביבות ירושלים וחברון.
מבחינה סוציו-כלכלית התחלקו המוסלמים לשכבת עילית של משפחות מוסלמיות עשירות ומשכבה של מוסלמים מהמעמד הנמוך, רובם פועלים בלתי מקצועיים. המעמד הנמוך היה מורכב מתושבי הכפרים הסמוכים לעיר שהיגרו לירושלים. הפער הסוציו-כלכלי השתקף גם ברמת ההשכלה של האוכלוסייה המוסלמית. מספר יודעי קרוא וכתוב היה 46% על-פי המיפקד של 1931.
המוסלמים התגוררו בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני מזרחי של העיר החדשה. כ-62% התגוררו על-פי מיפקד 1931 בעיר העתיקה וכ-40% בצפון העיר החדשה ובמרכז העיר.
החברה המוסלמית הייתה מפולגת על-ידי מאבקים פנימיים בין משפחות חוסייני ונשאשיבי ותומכיהם. בתקופת המנדט הייתה התעוררות לאומית בקרב הערבים - מוסלמים ונוצרים - וערביי ירושלים היו פעילים במאבק נגד החברה היהודית.
הנוצרים - במפנה המאה ה-20 20% מכל הנוצרים בארץ התגוררו בירושלים וב-1922 עדין עלה מספרם על מספר המוסלמים. אבל, מספרם ירד מ-23.4% ב-1922 ל-19.0% ב-1946. רק 50% מתוך האוכלוסייה הנוצרית היו ערבים. השאר היו יוונים, ארמנים, בריטים, אירופים אחרים ואמריקנים. הנוצרים התגוררו בשלושה ריכוזים עיקריים, בעיר העתיקה, בשכונות נוצריות שקמו מחוץ לחומות, בדרום העיר ובמרכז העיר החדשה, צפונית- מערבית לחומה. הריכוז השלישי היה מצפון לעיר העתיקה באזור מוסררה. כמו-כן, היו כיסי התיישבות נוצרית במספר מקומות בעיר החדשה.
לסיכום היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים, מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד שנת 70. המוסלמים היוו רוב בעיר בתקופת האיובים ובחלק מהתקופה הממלוכית, בין 1190 ל-1260, ומסביבות אמצע המאה ה-14 ועד סיום השלטון הממלוכי, כלומר במשך 326 שנים. המוסלמים היו 350 שנים רוב בעיר בתקופה העות'מאנית.
הנוצרים היוו רוב בעיר בתקופה הביזנטית, מהמאה ה-5, במרבית התקופה הערבית ובתקופה הצלבנית, מהמאה ה-5 עד 1190, התקופה האיובית. כלומר, כ-600 שנים. בראשית התקופה העות'מאנית עדיין היה רוב מוסלמי בעיר אבל, ממקורות שונים מתברר שהיהודים הפכו לרוב סביב אמצע המאה ה-19 כלומר, מ-1840 ובתקופת המנדט היהודים הם הרוב, כבר 178 שנים.