זוהי הנכבה העצמית של ערביי ישראל. בניגוד למלחמה ב-1948, הם לא יוכלו לבוא בטענות לצד האחר. כאשר יעשו חשבון נפש וישאלו מה השתנה ולמה הכל נדלק, יוכלו לבוא בטענות רק לעצמם. 20 שנה אחרי אירועי אוקטובר 2000, שוב תבערה גדולה. ועל מה? כברת הדרך שעשו יחד עם השלטון המרכזי והרוב היהודי לרפא את פצעי העבר, נמוגה. המיקוד הוא בערים המעורבות, שם החיכוך בין ערבים ליהודים גבוה מן הסתם וביישובים הערביים נשמר ככלל השקט. זאת ועוד, יש גם דיווחים על ערבים שהצילו יהודים במקומות שונים בארץ. ועדיין, התמונה של מעשי לינץ' בעכו, ביפו ובלוד היא זו שתיחרת. שלא לדבר של שריפת בתי כנסת. מאז אוקטובר 2000, היו לא מעט הזדמנויות להבעיר את השטח: מלחמת לבנון השנייה (2006), עופרת יצוקה (2008), משט המרמרה (2010), עמוד ענן (2012) צוק איתן (2014) וחוק הלאום (2018) היו כולם טריגרים למחאה אלימה של הציבור הערבי בישראל. והיא לא פרצה. ןגם אז היו פשיעה, ורצח נשים, וירי בחתונות וכל מיני תופעות שליליות שראשי המיעוט הערבי מתלוננים עליהן. יתרה מכך: מסמכי החזון של 2006-7 עסקו בעיקר בקידום סוגיות אזרחיות ולא לאומיות. בעיצומה של מערכת צוק איתן בקיץ 2014 הרשתות החברתיות היו מלאות בקריאות לאישי הציבור הערבי להתמודד ברשימה משותפת בבחירות לכנסת ה-20 ולטפל בסוגיות אזרחיות. הלחץ הציבורי עשה את שלו, קמה רשימה משותפת ונרשמו לא מעט הישגים אזרחיים כמו שילוב בהיי-טק, בשירות האזרחי, במאבק המשותף בנגיף. מכאן ועד להבעיר, בשנאה תהומית את השטח ולפרוע ביהודים, המרחק רב. ב-2000 הייתה הנהגה ערבית שלוחת רסן. עכשיו אין הנהגה שתקרא להרגיע. ואלו שעשו זאת, עשו זאת מאוחר. כאשר אין מנהיגות ברמה הארצית שפועל לרסן, זו התוצאה. השתיקה הרועמת של מנהיגי הציבור הערבי היא אות קלון עבורם. היה עליהם להתגייס בכל כוחם למנוע את ההתפרעויות ופכות סדר באמצעות הגעה לשטח והתחברות למנהיגים מקומיים כמו אנשי דת וראשי רשויות. אל-אקצה? הנה נתון. ממשלות ישראל מ-1967 מעולם לא התכוונו לפגוע במסגדים שעל ההר. הרגישות המדינית, הדתית, ההיסטורית ברורה. והיו פרעות על ההר. יותר מפעם אחת. וכוח משטרה ישראלי התערב ופעל בהר. ונחשו מה? המסגדים לא נפגעו. מי שבוחר, במגזר הערבי, להוציא לרחובות את השבאב על נושא אל-אקצה, אחראי למהומות, בעיקר כאשר הוא יודע שהמסגד אינו בסכנה אמיתית. ועדת אור מצאה אחרי אירועי אוקטובר 2000, כי למדינה לא היה עניין לפגוע במסגדים. גם לא בחופש הפולחן הדתי. כך היה גם ברמדאן 2021. הצבת מחסומים בשער שכם - נכונה או לא - אינה סיבה לבעוט בדלי. הסבב מול חמאס ייגמר במוקדם או במאוחר. הצעירים הערביים בערים המעורבות יוותרו עם בעיות היום יום. לידם ימשיכו לפעול גרעינים תורניים. זו מהות של עיר מעורבת. לבנות לוקח שנים. להרוס לוקח שניות. הפעם זהו הרס ערבי עצמי, שמוחק מה שנבנה, רגע לפני שהפוטנציאל לשר ערבי משפיע. עמד לפני מימוש. האמון נשבר. השיקום יהיה ארוך, מורכב על גבול הבלתי אפשרי. בוודאי לא בטווח הזמן הקצר.