נאומי הניצחון של חמאס נשמעים כמו קריאה נואשת לעזרה, והתקשורת הישראלית אכן מיהרה להתגייס לטובת הארגון. ה"ניצחון" של החמאס מזכיר את קרב האגרוף המיתולוגי של יאיר לפיד. יאיר שלנו, כמו החמאס, נותר בסיום הקרב חבוט ומוכה אבל על הרגליים; קיבל מכות רצח אבל לא ברח מהזירה וזכה בכבוד. בתום הקרבות, קולות של שמחת ניצחון בקעו מתוך אולפני הטלוויזיה הישראלית. דרי האולפנים שחששו יותר מכול שהחמאס ייכנע ונתניהו יקבל חס וחלילה איזה נקודת זכות, נשמו לרווחה עם סיום המבצע ומיד חיפשו כל דרך אפשרית להקטין את הישגי ה"צד הישראלי" ולהאדיר את "הישגי" החמאס. הם הרי מזמן לא מהאו"ם אלא אימצו את הנרטיב הפלשתיני מלא-מלא ואת דרך החשיבה והשיטות של אויבינו.
ערוצי התעמולה הרשמיים של ישראל, בדיוק כמו החמאס ברצועת עזה מנוהלים ונשלטים על-ידי מיעוט קיצוני ששונא את מרבית בני עמו ומנסה לכפות את דעתו על רוב הציבור. במובן זה הציבור הישראלי הוא בן ערובה של תקשורת עוינת בדיוק כמו שתושבי עזה הם בני ערובה בידי החמאס. יום ולילה במסווה של ביקורת עניינית הם מחטטים בפצעים, מדליפים, מתסיסים, בוחשים ומזלזלים, זורעים דמורליזציה ופאניקה, מעודדים ומהללים את האויב, ובעיקר מחפשים כל דרך לפגוע במדינתם. השקפת עולמם מסתכמת בהערצה לכול מה שבא מבחוץ ותיעוב כלפי כל מה שציוני ויהודי.
המציאות היא שהחמאס הובס. כל מי שיש בו שמץ של היגיון והגינות מבין שהחמאס קיבל מהלומה קשה. מבחינה צבאית ההישג היחיד שלו לאורך הסבב היה שימור יכולת הירי אל יישובי הדרום. ההישג השני של החמאס היה ההצלחה להסית חלק קטן מאזרחי ישראל הערבים כנגד הרוב היהודי אבל גם כאן ההצלחה הייתה מוגבלת בהיקפה. שאר התוכניות הצבאיות והמדיניות של החמאס כשלו ובמהלך ימי הלחימה החמאס איבד את רוב נכסיו הצבאיים ולא מעט לוחמים. מבחינת הצד הישראלי המבצע היה מוצדק, מוצלח והשיג את עיקר מטרתו: להרתיע את החמאס לשנים הקרובות ולהחליש אותו לקראת עימות עתידי כנגד החיזבאללה. גם עיתוי סיום המבצע היה נכון ואיזן באופן מדויק בין הצרכים שלנו ובין דרישות הקהילה הבין לאומית.
במהלך כל המבצע, פיקוד העורף תפקד באופן מעולה וחיל-האוויר והים פעלו באופן מתואם ומקצועי. הציפיה של כמה מומחים מטעם עצמם שהחמאס ירד על ברכיו ויציע לנו חברות, יניף דגל לבן, יפריח יונים צחורות או יחזיר את גופות חיילינו כל כך מופרכת שאין טעם להתעכב עליה. גם אם היינו כובשים את כל רצועת עזה, הארגון היה ממשיך להתקיים ומטרותיו לא היו משתנות כהוא זה ואם היינו מחסלים את כל הנהגת החמאס הייתה קמה הנהגה אחרת. במגבלות שבהן הוא פועל, צה"ל השיג את המירב תוך פרק זמן סביר, עם מעט נפגעים יחסית ועם נזק לא גדול לעורף. בזמן הנראה לעין, לא קיים פתרון של קבע לבעיית עזה.
הואיל ולא ניתן להגיע להסכם שלום, המקסימום שניתן להשיג הוא להחליש את אויבנו ולפלג ביניהם כמו שעשינו. אל תתנו לתעמולת החמאס וערוצי הטלוויזיה להטעות אתכם: החמאס יצא מסבב הלחימה מובס ומושפל. לו תושבי עזה המסכנים היו יכולים לבחור בין המשך החיים בעזה לבין הגירה לאירופה, היינו חוזים בגל של נטישה המונית והבעיה של עזה הייתה נעלמת תוך מספר שבועות. אגב, אם יש פתרון נכון לבעיית עזה זה הפתרון. רצועת עזה אינה יכולה לכלכל 2 מיליון תושבים כישות עצמאית. כל עזתי שעוזב את הרצועה מקדם את השלום ומועיל לעצמו למשפחתו ולמדינות אירופה המשוועות לדם חדש וידיים עובדות.
די ברור מאיפה נובעת תחושת החמיצות של הציבור הישראלי ומי מעודד אותה. פחות ברור מהיכן נובעת התרוממות הרוח על גבול האופוריה בחברה הערבית? בכול פעם שאנחנו מנצחים צבאית והם חוטפים על הראש, העם הפלשתיני יוצא לרחובות במצהלות וחוגג כאילו הוא זה שניצח. בהנחה ששמחת האוכלוסייה הערבית אוטנטית ולא מזויפת זה בהחלט דורש הסבר תרבותי. וזה מחזיר אותנו לקרב האגרוף של יאיר לפיד. החוויה המעצבת של התנועה הלאומית הפלשתינית אינה ההפסד במלחמה אלא החרפה. הפגיעה בכבודם על כך שברחו מהקרב ונטשו את הארץ.
לכן מבחינת החמאס ניצחון נמדד בכך שהם לא בורחים ונצמדים לקרקע. כמו יאיר לפיד בזמנו הניצחון שלהם נמדד בכך שהם נשארים על הרגליים למרות שנאבקו ביריב עדיף. באופן דומה באולפני הטלוויזיה ניצחון פוליטי של השמאל לא נמדד בהשגת רוב ובהקמת ממשלה מתפקדת אלא ביכולת להפריע לליכוד ולנתניהו שנוא נפשם להקים ממשלה ו"ניצחון" של החמאס לא נמדד ביכולת להטיב את תנאי חייו אלא בכך שהם פוגעים באיכות חיינו. שניהם, החמאס והתקשורת שלנו, מתנהגים וחושבים באופן דומה לפולניה מהבדיחה שמביטה במראה ואומרת לעצמה "מגיע לו".
בשיר ה"סיפור של יצחק" (story of Isaac) מציב לאונרד כהן זו מול זו את מה שנראה כסדרי העדיפות המוסריים שלנו מול אלו של החמאס (תרגום חופשי). שלנו: "ברגע האמת, אעזור לך אם אוכל, אהרוג אותך רק אם אהיה מוכרח" לעומת החמאס: "ברגע האמת, אהרוג אותך אם אוכל ואעזור לך רק אם אהיה מוכרח". הניצחון שלנו הוא לא רק צבאי אלא גם מוסרי.
When it all comes down to dust I will kill you if I must I will help you if I can
When it all comes down to dust I will help you if I must I will kill you if I can
