גילי קימור: "נשיקה ופגיון", הוצאת "צבעונים" 2019 109 עמודים ארשה לעצמי להביא מדברי מחברו הצעיר של הספר: "אני מקווה ששירתי תדבר אל ליבם של אנשים 'רגילים' ושל אנשים המשויכים לקשת האוטיסטית. גם אם תיגע בליבו של קורא אחד בלבד, אראה בייעודי האישי מעין שליחות". כך כותב גילי קימור בפתח ספר שיריו, בהם הוא מעלה את הסתירות הרבות שבחייו, את הדיסוננסים הפנימיים והחיצוניים, את הדיכוטומיות והקצוות המנוגדים ששולטים בו: "חיי הם / מחלה ממארת / מול זוגיות מאושרת", אבל בהמשך הוא שואל: "איך אמצא את עצמי / בשמיכת הטלאים / של האור והחושך / הנקראת חיים?" על כך הוא כותב, "כשהגולם נעשה לי מחניק וצר / יצאתי מתוכו, הפכתי לפרפר" אלא ש: "אך הפכתי לפרפר עצוב. / יש לי כנפיים / אך לאן אעוף?" למרות זאת הוא כותב לבת זוגו, אהובתו: "תמיד אהיה לך ניצוץ / החולם להיות לך שלהבת". הוא מצליח אך חושש מן החיים ומן הבאות, מן הימים הבאים לקראתו, ומצהיר כי "אני מרגיש צֹורך עצום / לשלֹוט בכל שינוי / לעצור ביד ברזל כל גל / שיורד על חיי". אילו רק היה יכול. ובסוף הספר מובא סיפור קצר על הנער אדם האוטיסט, שנתבע למשפט על-ידי המלכה היפה, רק משום שתלה לתומו את עיניו ולא ידע להתיק אותן ממראיה במהרה. וכותרת הספר!
גבריאלה: "פרח לסמוראית", הוצאת "ארגמן-מיטב" 2021 72 עמודים זהו ספר שירה, אין ספק. אל בפתיחת כל שער, ארבעה שערים, "התחלה", "אמצע", "סוף" ו"אחרית הימים", יש דיאלוג רומנטי או אינטימי פרי עטה, וכמו באה לומר, החיים אינם רק שיר, השיר הוא בועה, השיר הוא התאהבות, רומנטיקה - החיים הם פרוזה. "הדיסוננס בין תפיסת האהבה בחושים ובדמיון לבין מעשה האהבה עצמו..." כך כותב עצמון יניב בפתיחה לספר, הופך למוטו של הספר כולו. והיא מעמידה את החיים מול השירה בספר צנום של שירים שבינה לבינו, שירים שמדברים, לטוב ולרע, על אהבה. ואם בפתיח הראשון היא אומרת עליו "הכל אצלו דיסוננס אחד גדול. כאילו דפק על דלתה אך מבקש שלא תפתח." הרי היא ממהרת ומקדימה, ואומרת, "בלילה הזה / הייתי אתךָ עד אין-סופי / אך אתה / רק בידיךָ החומדות / חפנתָּ אותי / ומִשאָר כֻּלְּךָ / נעדרתי". ואחר כך היא נעצבת אל עצמה ומהרהרת: "הערב התכרבל בשקיעה / והחושך האפיר מול חלוני, / והלב שלי"? והיא תוהה. "תוהה עד היכן / תגיע הכמיהה / אם אפילו השמים / לא יגבילו אותה?" בשער השני היא טוענת, "הלילה / יונק לְשַׁד העצמות / של אהבה..." ונראה שהיא כבר למודה, כי היא, על-אף התמסרותה לאותו מאהב שלה, חשה כי היא "נפרמת באחת / מול ירח / שאינו מבין את אובדני." ועל אף הכל היא מוסיפה לאהוב, היא זקוקה לאהבה, וכמו כולנו היא רוצה להיות עטופה ברוך של אותה אהבה. "אני / האגדה אותה חלמתָּ / והזֹהר הצפוני / המאיר את בריאתךָ." כך היא אומרת לו, אולי מטיחה בו, כי חשה עצמה לכודה, ועוד אומרת, "איני יודעת / איך אוכל / להותיר מאחורַי / את הלפיתה / בה אתה לוכד את גופי. ואתם, אתם "אל תשאירו אותי לבד עם הזיכרון / ואל תאמרו זה יעבור..." כי אני "מאפסנת זכרונות וגעגועים / מפנה מתוכי / אודים עשנים. / מציעה אהבה / במחירי סוף עונה." כך היא אומרת. האמנם.
רחל נפרסטק: "בראי אחר" הוצאת "צבעונים" 2020 101 עמודים מגב הספר: "רחל נפרסטק מתבוננת בחייה במבט של ידידות והשלמה ורצון עז לחוות חיים מאוחרים של שלווה ורוגע באוויר הצח, חיים של שירה, שלווה ובשורות טובות..." וכך היא אומרת: "אני מלמדת את עצמי / לבשר לעצמי / בכֹל בקר / בשורות טובות / גם אם לפעמים עלַי / להמציא אותן." וכך, במבט סלחני וציני מעט, מבט שבא הרבה פעמים עם ניסיון החייים ועם דברים שאין עליהם שליטה, מביטה על החיים של עצמה בעיקר ולוחשת, "אני לומדת לאהוב אותי / מול הראי." ואילו היא, במין חוכמה לא מועטה, רוטנת כלפי עצמה, "כמו סלוטיפ אני נדבקת / למתנות של החיים", ועוד היא אומרת: "רק אל נחריב, אחים / תקוה בת שנות אלפיים". כך היא מבקשת, חרדה לאדמה שהיא דורכת עליה, חרדה לחיי כולם, כי "אני עץ החיים". ואז היא מדברת על אִימה. "לאמי היו לחיַיִם אדומות, לכן נִצלה." כך היא מספרת, באותו כאב ציני משהו, וממשיכה, "מנגלה אהב לחיים אדומות / של ילדות קטנות..." כך אִימה חייתה מיום ליום, ואילו עתה, "אֶת זכר השואה ההיא / נושאות לחיַי." על כן, היא מספרת, "לפעמים אני מחבקת את האהבה / חִבוק דֹב / עד שהיא נחנקת." ולאחר זאת היא אומרת לזה שהיא אוהבת: "אני אוהבת אותך / וזאת כל התודה / כֻּלה / על רגל אחת." וכך, באותה פסימיות אופטימית, או אופטימיות פסימית ומעט צינית כלפי עצמה, היא כותבת, "כשאני מטביעה את אצבעי / על לוח החיים / ומקבלת הודעה: התיצבותֵךְ נרשמה / אני חשה בת מזל שיש לי / אצבע." כך היא כותבת בשיר האחרון בספר, בחתימה של אצבע ואולי מחייכת לעצמה. זאת התחושה.
מיכל יְקֹר: "עֻבָּר הלב", הוצאת "סער" 154 עמודים אני כותב ומקווה שאיני טועה, אבל בארץ קרה ורחוקה כותבת מיכל יָקר את שיריה, ועורגת לארץ החמה שהחורף בה כל כך קצר. היא חיה בארץ של "נופים קפואים / עוטי פרוות חורף / לבנה..." ואולי אינה מאושרת באהבתה שם, כי היא כותבת לו: "לוּ יכולתי / לראות את / השמחה שנדלקת / בעיניךָ / את הרכוּת / שנִגֶרת מידיךָ / בכל פעם / מחדש." היא מרגישה בדידות, " טבעתי / בלבד שלי / אתךָ." היא כותבת באחד משיריה, וחשה את בוא התבגרותה, מגדלת את חתולה הרך ושואלת, "הייתכן שגופי / שכבר אינו נענֶה לידיךָ / " ושואלת עוד: "היִתכן / שאות הוא?' וטוענת כי, מותשת, "עיַפתי לעוד /חֹרף אכזר / רוצה להיות / עלֶה / בשלכת // שנרדם." ולהתעורר בארץ החמה? הלא כאן "דינג דונג / פעמוני כנסיות, / אללה הוא אכבר / קריאות המואזינים / שמע ישראל / לחישות מתפללים", ולבסוף, "הכול נותר בעינו." אבל כן, לבליל הזה היא מתגעגעת, והיא "מחפשת את קצה החוט שיפרום / את אפוד המגן שלי." יש להניח שלא כל אלה שהלכו כנראה בעקבות אהבתן חשות כך, והיא מתנחמת וכותבת: "מנסה לא לחשוב / על החתול החמים / המתחכך ברגלַי / מלקק את שפתיו.// כבר יש קצת סתָו." היא גם מרבה לכתוב על הוריה, מרחפת בזִיכרונות, אך היא שבה, מצויה עכשיו בארץ של בתי כנסת ומסגדים, שם לילה ופה יום, שם חושך ופה מכה האור, אומרת כי "יש לקרֹע, / חובה לנתֵּק / חבל טבור שנרקב." וכך היא מסיימת את ספרה, ספר של חשבון נפש נוקב שהיא מנהלת עם עצמה, שבו חשה כי חולפות במהרה שנותיה והיא חייבת להשלים עם התבגרותו של גופה במין חלום אותו היא מספרת: "חלמתי שיר / פתיתי שלג / מושלם, // הוא נמס על מפתן שפתַי / באור של בֹּקר / חדש". ואני מקווה בכל לבי שיהיה זה בוקר מואר. מואר מאוד.
דויד מונסונגו: "מתקלף", הוצאת "צבעונים" 2020 92 עמודים לא יודע לומר מה נכון יותר: הטבע מקיף את הספר הזה, או שמא מקפל הספר בתוכו את הטבע, אך רק מאחר שאני יודע כי הטבע בלתי נדלה, הריני אוחז בהגדרה הראשונה. אך האם הטבע הוא מפלטו של הילד המסתתר בתוך המשורר? הן בציורים של מונסונגו והן בשירי הטבע המרעננים, גם במוטו היפה והירוק לספר: "מלים נכרכות מצמיחות נצנים בענפים קשוחי דעת", הטבע ממלא-מקום נחשב בספר. הוא קשוב לקולו, "גם הפרחים משמיעים קול חרישי / בעלות קרני החמה..." וכשהוא יוצא אל גינתו הפרחים כאילו פותחים את לבם אליו, ונוצרים עבורו, כך הוא חש, פניני גשם חלומיות וציפורים יוצאות ממחבואן ויונקות בלא חשש את הצוף הטרי מאותם הפרחים שנפתחו אל השמש וגורמים לו לחלום. "פרח מרים ראש ברֹב הוד והדר / מאיר את עינַי בחשכת העת / ונפשי נודדת למחוזות רחוקים". אך אני שואל עם זאת, האם אהבת הטבע היא בריחה מזיכרונות שאינם ראויים להיזכר כי אין בהם טוב? כי הוא מתקלף מקליפותיו ואומר, "...מכל שידעתי דבר לא נשאר / אור נעורַי טבַע בנהר." אך הנה הוא מספר על נחמות החיים, כאשר "הירח נשקף מחלוני / מאיר את הרי הקרח / מלא רוך ועזוז / עדות חיה לקיומי." כי "במקום שנחרט ספורו של היקום / אמציא את עצמי מחדש / נתון לחסדי השמש / הירחַ / והזֹהר." גם בדברים שאומר לאהובה, הטבע אינו נפרד והוא כמו מביט אליו באומרו, "את לי ארץ מולדת / עינַיךְ תכולות כשמַים / אישוניךְ ירקונים / הררַיךְ פעמונים." ואי אפשר להתעלם מווידוי שמסגיר אותו בסוף הספר: "אני מקלף ומקלף / ובין אחד הקפלים / מסתתר ילד קטן / מקלף קיר מאֻבן / מחפש סדֶק חדש / שישמש לו משכַן".
מנחם מ' פאלק: "שפת אב שפת אם", הוצאת "עמדה" 2021 104 עמודים בספר שירים חסר מליצות, כותב המשורר, "אלוהים נגלה לי הבֹקר / שעה שסדרתי את זקני הלבן." ואחר כך הוא מוסיף, "הוא הביט בי מתוך המראה." נראה שאנחנו באמת בצלמו ודומים לו, ואולי זה רק נדמה. אך כשהוא כותב עוד, "על המסך הקרינו שוב ושוב / את הרצח/ ואנחנו שתקנו." אני שואל, אם אלוהים אכן דומה לנו ושותק. האם הוא מאס. ואז הוא מוסיף וכותב על האירוניה האלוהית הזו: "אחר כך עברנו לערוץ הבא." האם רק אלה שקולמוסם נתון למרוּת רוחם דומים לו, או שמא כל האדם? האם אנחנו טועים לחשוב או שמא כאלה האנשים, פעם זועמים ופעם צוהלים, פעם נאטמים ופעם מקשיבים, דומים לו כל כך? אך אני חש שבכך אני חוטא לספר, העוסק יותר בבני אדם, בעיקר באֵם ובאָב המזדקנים ואלה שכבר אינם, וכל הכאב או הצער הנלווה לחייהם. וכך הוא אומר: "בביתי בבאר שבע דברתי בשפת אמי, / מחוצה לו, קדשתי את שפת אבי." כי "ביתם הקטן היה עולם שהספיק לשניים." כזה היה הבן שהיה להם, שרצה לשמור על שפת שניהם, על רוחם, על ערכיהם, וכמו ביטל את עצמו למענם. אך בשקט היה "פותח את הפנקס / שולף את העט / בונה שורות / במלים אחרות." והוא כותב עכשיו את זיכרון ימיו דרך חייהם. אבל בעוד אנו צופים במראה האנשים ובנוהגיהם, את כאבם רובנו איננו רואים. בוודאי לא של אלה הדוחקים ומתכחשים לכאב של עצמם, אם זה כאב פיזי ובאִם אחר. ובכדי להמחיש את דבריי, ואת דבריו הנסתרים של המשורר, אביא את השיר האירוני והכואב בשלמותו: "פעם אחת", הכותרת, אבל הוא ממשיך, "מצאתי את אבא / בבית, שוכב על הספה / מכסה בשמיכה / רגלו תחבושות לבנות על כרית // בעפרון פחם שהוצאתי מהקלמר / הנצחתי את הרגע /אבא אתי / בתנוחת מנוחה." ואחרי שנים, אביו איננו והוא סועד את אימו. ואז הוא אומר: "בין שאול תחתיות / למרומים / אני אוחז ברגעים / כותב לךָ מלים." אך אנו יודעים למי הוא כותב מילותיו: למען החיים. למען עצמו. את המתים אנו כואבים, הם אינם קוראים.
