X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
במלאת 54 שנים מלחמה, הנה כמה מזיכרונותיי מאותם הימים הייתי בסיני ככתב "במחנה", ונעלמתי כביכול רק המשוררת דליה רביקוביץ גילתה אמפתיה ואנושיות כלפי אבי, שחרד לגורלי
▪  ▪  ▪
[צילום: משה מילנר/לע"מ]

הלכתי דרוך, כשהעוזי אחוז לחוץ בידי. מדי פעם הקשתי בכפי על עקב המחסנית לוודא, שהנשק שלי טעון כהלכה. התרכזתי בדרכי בתעלה, שלא הייתה ישרה, אחרי שספגה לא מעט פגזים. מדי פעם הצצתי אל מעבר לשפתה, כדי לראות מה קורה במוצב. פתאום הוא הופיע לפניי במדים בהירים, ורובה מכודן בידיו, מעבר לזיג בתעלה. נלחצתי, ומרוב הפתעה יריתי בחייל המצרי.
"תפרתי" את המצרי בכל הכדורים שבמחסניתי, והוא נפל ללא רוח חיים לפניי, ודמו טינף את בגדי העבודה המנומרים שלבשתי. וידאתי, שאינו זז, והתרחקתי כמה צעדים מגווייתו, שזבובים עטו עליה. התיישבתי אפוף, ולא ידעתי מה לעשות. אפילו לא הרהרתי לרגע על הטיפשות, שיריתי בו את כל כדוריי, ומה אעשה אם יופיע עוד אחד?
רעבים וצמאים לניצנה
יצאתי בבוקר הקודם, יום שני, עם עוזי ועם מחסנית אחת ממערכת במחנה" בפאתי הקריה בתל אביב, כדי להצטרף לכוחות הלוחמים. נסענו בטנדר פיג׳ו למפקדת לפיקוד הדרום בבאר-שבע. כיוון שהייתי הזוטר בצוות, הושארתי לשמור על הטנדר - למרות שהיו לי קשרים טובים מאוד במפקדת פיקוד הדרום.
הטלתי את מימיי בפאתי מגרש החניה, וחיכיתי רעב, צמא ולחוץ לשני בֶּנִי - כתב וצלם, שנקראו בני - שהתיימרו לדעת הכל. הם שבו לחוצים מבלי שאכלו ושתו, ובדרך לטנדר הצטרף אליהם נהג המילואים, בעל הרכב, שסירב לנטוש את רכושו היקר בידי נהג צבאי. מה עכשיו? שאלתי.
ניסע לניצנה, ענו שני בני. מה עם אוכל? באמת?! שכח מזה.
כיוון שהיו מבוגרים ממני בכשנתיים וכתבים ותיקים, שתקתי, למרות שחשבתי, שזו עוד טיפשות שלהם. שמעתי היטב בקולותיהם את הלחץ. חייל טוב אוכל, כידוע, כל אימת שיש לו הזדמנות. המשכנו לניצנה, וגילינו, שהכוחות, הלוחמים כבר חלפו על פניה, והמשכנו בעקבותיהם. לפנות ערב עצרנו רעבים וצמאים בזנב שיירה גדולה. חיילים אמרו, שזו תראת אום-בסיס.
מה עושים? הטרדתי את שני בני. מחכים. נפספס את המלחמה. שניהם הביטו בי כאל ילד מפגר. מה עם אוכל? ידעתי, שיצאנו מהקריה בלי מים ובלי מזון, והודיתי בלבי לסא"ל שאול ביבר, שבשבת היה המפקד התורן במפקדת אכ"א, והורה בתקיפות להנפיק לי עוזי ולא רובה צ׳כי, שלא ידעתי לתפעל. ביקשתי באפסנאות שתי מחסניות, והאפסנאים הסביר לי בחומרה, שזה העוזי האחרון בנשקייה וזו המחסנית היחידה, שנותרה בה. באותה ההזדמנות הנפיקו לי קסדת "צלחת" בריטית, שהתביישתי לחובשה, וזנחתי אותה באחד מחדרי המערכת.
ברוב טיפשותי, יצאתי דרומה בלי כובע, בלי תרמיל ורק עם תחבושת אישית ועם פנקס לרישום חוויות ועם מעטפות לשיגור רשימותיי באמצעות מטוסים. משום-מה היה ברור לנו ב"במחנה", שזו עוד פעולת תגמול ליום-יומיים.
חייל טוב תמיד רעב, תמיד עייף ותמיד מיוחם - לימדו אותנו בטירונות ב"גולני". לפיכך, באין מזון ומשקה, הלכתי לישון בצד הדרך, כפי שלמדתי בטירונות, ולא ליד הטנדר. שני בני והנהג היו לחוצים, ולא הצליחו להירדם בטנדר עצמו עקב רעם התותחים ואש הקרב, שלא הפריעו לי להירדם. הייתי רגיל עוד מהצופים להירדם בכל הזדמנות על כל קרקע ובכל אתר - אפילו לדקות ספורות.
איך יכולת לישון עם כל הרעש?! תמה בני א' כשהתעוררתי. עברו גם כמה טנקים, וישנת.
כמה? שלושה-ארבעה... אולי קצת יותר. אחרי המלחמה תמהתי מה עשו שם טנקים, ומצאתי שבשנתי עברה שם אוגדת אלוף אברהם יפה - שני גדודי טנקים ואגד ארטילרי עם כל דרגיהם.
ניגשתי למחלקת טנקים "שרמן", שעמדה לפנינו, וחיכתה לפקודה לנוע. איפה אנחנו? שאלתי. אין לי מפה. בדרך לאום כתף. זכרתי את השם מקריאתי על קרבות מלחמת הקוממיות ועל מלחמת סיני. ואחר-כך? אינשאללה - לתעלה! רוצה להצטרף לכוח הלוחם, אמרתי לשני בני.
הללו הביטו בי במבט מוזר כשלקחתי את הנשק, ונפרדתי מהם. חציתי את הדיונה, ומעברה היו כוחות לוחמים על ג׳יפים ועל קומנדקארים והרבה אנשי חי"ר. מסוקים "סיקורסקי" נחתו, כדי לפנות פצועים. שלפתי מכיסי מעטפה, שנחתמה על-ידי מפקדת חיל-האוויר, וביקשתי להעבירה למטה החיל בתל אביב. הטייס היסס, והצבעתי על חותמת המטה. לקח בהיסוס; ולימים התפרסמה רשימתי בגיליון המלחמה של "במחנה". מכיר את אלכס? שאלתי. הוא חבר טוב שלי, מכונאי אצלכם. לא, זעף הטייס.
החמצתי סיפור גדול
מי המפקד? שאלתי כשהצטרפתי אל הלוחמים, שחנו מולי. איננו. דבר עם דני, הסמ"ך-מ"פ. איפה הוא? הראו לי, וניגשתי אליו בחוצפה של סייח לא-מאולף. איפה אנחנו? שאלתי. לפני אום כתף. עוד מעט ניכנס לשם. אני כתב צבאי... רוצה להצטרף אליכם. הצבעתי על התג הכחול שבכותפתי. דני הביט בי, וחשב. בוגר טירונות "גולני", הוספתי. בטוח? כמובן. בחן אותי מלמעלה למטה וחזרה, וכנראה, השתכנע, שלא אהיה לנטל. רק אחרי המלחמה ידעתי, שזה דני ורדון ע"ה - אחד היחידים בצה"ל, שמעוטר בעיטור הגבורה ובשני עיטורים נוספים.
עלה על הקומנדקאר השני. תגיד, שאישרתי. חיילי המילואים הוותיקים של פלוגת הסיור בחטיבת החי"ר 99 של אל"ם קותי אדם, הביטו בתימהון בציפור המוזרה, שהצטרפה אליהם. אני כתב צבאי, ועברתי טירונות ב"גולני", חזרתי על המנטרה. ראיין את דני על הצל"שים לו, יעץ לי אחד המ"כים. באתי עד פאתי אום כתף לסקר מלחמה, ולא לכתוב צ"זבטים, חשבתי בלבי. כעבור כמה דקות שב המ"פ, והסיירת יצאה לדרכה. הגענו למוצב הראשי של אום כתף, ועצרנו. צירפו אותנו לקו הגנה, שמנע פגיעה בכוחות והצפה של המוצב הכבוש בחיילים מצריים, שנדדו במדבר.
בינתיים נחת מסוק, וקצין שמן חובש כומתה אדומה ירד ממנו, שמע הסברים, וחילק פקודות.
הכרתי את אריק שרון מכתבה, שהכנתי כמה חודשים קודם לכן על הסבת חטיבה 8 לחטיבה ממוכנת; ועדיין תמהתי כיצד קצין כל כך שמן מסתובב בין החיילים.
סיפורו של כידון
לפנות ערב יצאה הסיירת לכיוון המערך האחורי של אום כתף. אז לא ידענו על לחימת הגבורה של הצנחנים מחטיבת מילואי הצנחנים 80 של אל"ם דני מט באזור בלילה הקודם. הצנחנים איגפו במסוקים את המערך המצרי, נחתו בעורפו, והשמידו כל מה שנקרה בדרכם, כולל מכונית תחמושת, שהתפוצצה קרוב אליהם, וזרעה בהם הרוגים ופצועים. הקרב של הצנחנים הסתיים במסע אלונקות מייגע והירואי בחול טובעני אל מסוקי הפינוי.
בליילה עצרנו ליד בונקרים. אנשים ירדו לבודקם, והג׳פים והלוחמים נכנסו אליהם, והתארגנו לארוחה ולשינה. מארגנים שמירה, ניגש אליי דני. תצטרף? כמובן. בלילה שמרתי במשמרת ראשונה עם דני, ושוחחנו. אומרים, שיש לך צל"ש. שטויות... צ׳יזבטים, חייך. כך הפסדתי בגללו סיפור אדיר. רק כעבור יותר משלושים שנה אזרתי אומץ לטפל בו, ולהנציח את דני.
מה קורה? בבוקר נסרוק את המוצב, ונמשיך הלאה עם האוגדה. דני סירב לדבר על עצמו, ורק שאל שאלות, כדי להכיר אותי. לא סיפרתי לו, שעברתי רק את שלב א׳ בטירונות, ואת הידע הקרבי שלי רכשתי מקריאת ספרות הדרכה ומשיחות עם שכני למיטה במחלקה האורתופדית בבית-החולים רמב"ם, שנורה על-ידי חברו בתרגיל הסיום של קורס מ"כים ב"גולני". הוא לימד אותי איך לנוע בתעלה, ואיך להיזהר מחבריי, ההולכים אחרי בטור. זה היה כמו לימודי שחייה בהתכתבות, ובדיעבד, עזר לי מאוד.
למחרת סרקנו את המערך האחורי של אום כתף. כיוון שהיינו מעטים יחסית, כל אחד סרק קטע תעלה, תוך תיאום הדוק עם שאר הכוח. לקחתי על עצמי לסרוק קטע - חוצפה של טירון - ונתקלתי לקראת סופו במצרי. כיוון שלא ראו אותי, יצא סמל מחלקה לחפשני. מה קרה לך?! שאל כשהגיע אליי. לא עניתי, והוא סטר לי, כדי להוציאני מההלם. זרק אליי מברג, ואמר, שהוא רוצה, שאביא לו מיד את הכידון של המצרי.
רבים מחיילי הסיירת לחמו במלחמת סיני, וידעו היטב מה לעשות בשטח, וכיצד למנוע הלם, ואיך להתגבר על חיילים הלומים. הבאתי לו את הכידון, וסיפרתי, שהחליק על "חנות" מכנסיי, כשהרגתי את המצרי. חייך, ונתן לי את הכידון. זה שלך. מגיע לך. שמור עליו היטב. הכידון ליווה אותי שנים, ועבר אתי דירות רבות, עד שנעלם, לצערי, דווקא כשבגרו בניי, ורציתי להציגו בפניהם, כיוון שעל חודו היה כתם דם - לא דמי.
חזרתי לגוף העיקרי של הסיירת, טענתי את מחסניתי, וחיפשתי בגדי עבודה, שלא היו. מישהו זרק אליי קסדת צנחנים. קח, אמר. לנו יש קסדות. בשנות השישים, הייתה קסדת צנחנים סמל של יוקרה, וליוותה אותי בסיקור אירועים ובשירות מילואים - עד שהוחרמה ממני במלחמת יום הכיפורים.
הסיירים ידעו לאכול ולשתות, ודאגו לי מאוד כיוון שהייתי הינוקא בכוח. המשכנו לאלעריש, ושם בחורשת דקלים עברנו ליד מערך נ"מ, שחיכה לצנחנים מחטיבת המילואים 55, שתוכננו לצנוח במקום. עברנו דרך המשטרה, וראינו את השוטרים הצבאיים, שסיכלו, בהנחיית המח"ט קותי, כוונות חיילים לבזוז שלל.
שמחה וצער עמוק
נכנסנו לחניון בין גבעות דיונות, וחיכינו לפקודות. פתאום הגיע המ"פ בפנים נפולות. דני נהרג, עברה השמועה. חיילי מילואים ותיקים עזבו את ההגה מרוב צער, והתייפחו. הג'יפים והקומנקארים נתקעו בחול, וכולם ביכו את האובדן. פתאום פרץ לבינינו ג'יפ צבאי, ורס"ן, שהכרתי מפיקוד הדרום, קרא ממנו בשמחה, שחררו את ירושלים. זה היה קצין האג"ם של החטיבה. אנשים בהו מרוב צער, ואחד אמר בקול בוכים, הרגו את דני... לך מכאן!
למחרת בבוקר התארגנה הסיירת לתנועה, בשתיקה רועמת. עדיין לא התגברו על האובדן. אך תפקידה של אוגדת שרון הסתיים, ועד מהרה הגיעו חיילי צה"ל לתעלה. כעבור יום-יומיים אמר שרון למ"פ, שאנחנו צריכים לעלות צפונה, ולהשתחרר. נותן לכם שבועיים לטייל בסיני, חייך שרון. מאמין, שתדעו לנצל זאת. למחרת בצהריים יצאנו מערבה לעבר התעלה, ומשם לאורך החוף המערבי של סיני לשארם אלשיח', לסנטה קתרינה ומשם לימ"ח החטיבה ברמלה. בכניסה לדרך, שהובילה מכביש תל אביב-ירושלים לימ"ח, ירדתי מהקומנדקאר, ונפרדתי מהסיירים, שאירחו אותי בלבביות מדהימה. אחד מהם זרק אליי כומתה שחורה. קח, מגיעה לך, חייך.
אבי בכה
עליתי עייף, מגודל זקן ומאובק אל האוטובוס, והגעתי הביתה. הקשתי על הדלת, כיוון שלא היו מפתחות בכיסיי. אבי הביט בי נדהם, ופרץ בבכי. מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הסרתי מעליי את המדים המטונפים, ואבי הבחין בכתמי הדם. נפצעת? לחש בדאגה. לא, אבא. יכול לראות: אני שלם לחלוטין. זה דם של מצרי, שהרגתי. הכל בסדר.
התמכרתי למים החמים במקלחת, ויצאתי נקי וחפוף-ראש. אבי ערך בינתיים את השולחן, ואכלנו כשעיניו דומעות. מעולם לא ראיתי את אבי בוכה - גם לא בהלוויות. לי, לקרובינו ולאחרים נראה תמיד כמו צוק סלע איתן. איפה היית?! שאל. חיפשתי אותך במערכת, והם לא ידעו. בסיני. יצאתי עם כתב ועם צלם, שידעו היטב איפה נפרדתי מהם. אבי הביט בי, ושתק. מעולם לא סיפר לי מה עבר עליו עד שחזרתי הביתה.
כמעט נעדר
שני בני שבו למערכת "במחנה", ודיווחו שנעלמתי בדרך. לא זכרו היכן. הדיווח הועבר בצינורות מפקדת קצין החינוך הראשי; וכנראה, לא נעשה דבר לברר היכן אני. בבוקר היום השני למלחמה איחר אבי, שלא כהרגלו מלהגיע לסניף הבנק שלו, כדי להוציא כסף. כך, ניצל ממפציץ עירקי, שתקף את הרחוב הראשי של נתניה. כשחזר לביתו, לקח אסימונים, ויצא לטלפן, כדי לחפש את אחי ואותי. בקיבוץ של אחי דיווחו לו, שאחי מגויס כנהג משאית, ואינו בחזית. ב"במחנה" אמרו לו, שאין להם מושג היכן אני. לכן, הגיע למחרת למערכת.
איש לא שם לב לגבר המבוגר, שאמר, שהוא אבי. הסבירו לו, שכשיידעו משהו, יודיעו לו, והציעו, שיחזור לביתו. אבי, ששירת בצבא הפולני, בחיל הספָר הבריטי, בנוטרות ובמלחמת הקוממיות, היה הלום. אביך הסתובב כמו שיכור - סיפרה לי המשוררת דליה רביקוביץ. ריחמתי עליו, וניגשתי אליו. לא היה לי שום תפקיד ב"במחנה", והגעתי לשם כמה דקות קודם לכן, כבת-זוגו של יצחק לבני, העורך. הרגעתי אותו, הצעתי לו כיסא ומים, והסברתי לו, שמנסים לאתר אותך. כשנרגע, ליוויתי אותו למדרגות, והוא חזר הביתה. אזכור לדליה לעולמים את הרגע הזה, שבו הייתה היחידה, שגילתה רגש אנושי כלפי מבוגר דואג, סובל ונרגש, שחשש מאוד לחיי בנו דווקא משום שידע מה זו מלחמה.

תאריך:  07/06/2021   |   עודכן:  07/06/2021
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אפרים הלפרין
להחלפת השלטון בישראל אין משמעות של חורבן בית, החלפת שלטון היא הזדמנות, למעט אם השלטון החדש הוא כישלון לכמה שבועות, טעות היסטורית לימים ספורים, אשר במהלכם יחוקקו חוקים שימנעו מעם ישראל לתקן את הטעות
אליהו קאופמן
הבעיה הפוליטית איננה רק בהקמת "ממשלת שינוי" בעלת "חזות רעיונית" הפוכה זו לזו אלא בעיקר בשורש השחיתות והאנדרלמוסיה במערכת הפרלמנטארית שתהפוך בעתיד לקרקס פוליטי כתוצאה מהנורמות שעליהם דרכו התהליכים הפוליטיים העקומים שצמחו בין 2019 ל-1921
יוני בן-מנחם
ארגון חמאס החל בשיקום מערך המנהרות שלו שנפגע במהלך המלחמה ובייצור הרקטות לקראת סבב הלחימה הבא מול ישראל. חמאס מנסה להפעיל לחץ על ישראל כדי לקדם עסקת חלופי שבויים בתנאים שלו, הדרישה שלו היא כי ישראל תשחרר מאות מחבלים רוצחים בתמורה להחזרת 4 השבויים והנעדרים הישראלים
עמנואל בן-סבו
חלק ממי שאמורים להיות עיתונאים, מרגע שהפכו לפוליטיקאים במשרה מלאה החלו לחוש את זעמו של מי שחש מושתק, מודר, וכמו פוליטיקאים מותקפים במסגרת חופש הביטוי ברשתות החברתיות, חשים מאוימים
ישראל אברמוב
משומקום, באה לפתע בשורה חדשה: במהלך ימי הקורונה נכנסנו כולנו לעידן ה"זום", שאיפשר למיליוני ישראלים לעבוד באמצעות שיחות ועידה מהבית, או מכל מקום אחר שיחפצו בו, זאת במקום להיטלטל שעות ארוכות מדי יום לעבודה במשרד וחזרה ממנו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il