עוצמה ואדמה

אין באפשרותנו לסקור את הספר כולו אך ננסה באמצעות הפרק הנקרא "הלכת הנגב המת", משפט, תכנון ונישול במרחב הבדואי, המבוסס על מאמר באנגלית שפרסם החוקר יחד עם אחמד אמרה וסנדי קידר בשנת 2017, להצביע על שיטת המחקר של יפתחאל והדרך בה הגיע למסקנותיו באשר לסכסוך שהוזכר לעיל. לאור הצהרת שר הבינוי והשיכון גלנט, המחברים מנסים לאתגר הנחת יסוד המקובלת על השלטון: הקרקעות שעליהן יושבים הבדואים כיום הן "קרקעות מדינה", והבדואים הם "פולשים". משום כך יש לדעת הכותבים לבחון מחדש את סיווג מעמדם של השבטים המוצגים "כבלתי מוכרים" או "לא חוקיים" בטענה שאדמות הנגב מעולם לא היו שייכות לאוכלוסייה הבדואית. החוקרים יוצאים כנגד התוכנית המטרופולינית של באר-שבע משנת 2012, בה 35 יישובים בדואים בני עשרות ומאות שנים הופכים "לשקופים" ומרחביהם נחשבים "לאדמה ריקה". תפיסה זו של "אדמה ריקה" חושפת את צדו האפל של התכנון הישראלי (וגם העולמי) בו הרוב משתמש לצורך הדרה, להרחקה ולאי צדק חברתי. לאחר סריקת התפתחות המחקר בנושא זה בעולם קובעים הכותבים כי המחקר על הגאוגרפיה המשפטית של הנגב היה עד לפני עשור דל ביותר. לדעתם רוב הספרות הישראלית התעלמה "מהשאלה הקולוניאלית" של השתלטות אתנית ודחיקת המיעוט בנגב. על-מנת להוכיח את כוונת הישראלים לתפוס, להפקיע, לנכס ולשלוט בנגב מרחיבים החוקרים את המושג המשפטי "טרה נוליוס".

הכוונה למושג משפטי הלקוח מהמסורת המשפטית הרומית ונוגע להלכות הקשורות בקרקעות ללא בעלים, שלדעת יפתחאל היוו צידוק משפטי לניצול ילידים וגזלת קרקעותיהם בעידן האימפריאלי. משום כך, מנסה החוקר לעשות השוואה להלכת "הנגב המת" (בערבית קרקע "מוות") כפי שפורשה על-ידי מדינת ישראל ביחס לקרקעות הבדואים בנגב. החוקר מדגיש שהחל משנות התשעים חל מפנה לטובה ביחס המדינות לקרקעות הילידים ומביא לדוגמה את ההחלטה ההיסטורית של בית הדין העליון באוסטרליה בשנת 1992. לראשונה, זכה עותר מקבוצת הילידים בהכרה משפטית בנוגע לבעלות המסורתית בקרקע של קהילתו. יתר על כן, בפסיקה זו נופצה לראשונה דוקטרינת "האדמה הריקה", שעליה התבססה ההשתלטות הקולוניאלית על אוסטרליה. משום שהמסורת המשפטית באוסטרליה ובישראל מבוססת על המסורת הבריטית, רואה החוקר בהתפתחות זו משמעות רלוונטית לגבי מעמדן של קרקעות הנגב. החוקר מסכם קטע זה בטיעון כי לא פעם קובעי המדיניות השתמשו במושג "טרה נוליוס" סמוי, דרך השיח, הנרטיב, הנורמות והפרקטיקות של קבוצות הגמוניות, המנסות להשתלט על מרחביהם ומשאביהם של מיעוטים אתניים וגזעיים. סכנה נוספת משימוש בהלכה זו היא קיפוח המיעוטים בידי הרוב בעת הקצאת קרקעות וזכויות תכנון ופיתוח. האתוס הישראלי הקשור לשיבה למולדת ולהתיישבות בה, אפשר למתכננים ואדריכלים לראות באמצעות מושג משפטי זה את הקרקע "כטבולה ראסה" ולהרשות לעצמם פעילות שהוגדרה "כהתחדשות" בלא להתחשב בהיסטוריה הקרקעית-תרבותית של הילידים שלא פעם לא היו נוכחים דיון עקב גירושים או מלחמות כדוגמת המאבק בין מדינת ישראל לשבטים הנודדים בנגב.

לפני קום המדינה חיו בנגב בין 70 - 100 אלף נפש מחולקים ל-90 שבטים ופלגים ועיבדו את הקרקע בצורה עונתית כולל נדידה של עדרי צאן. לאחר המלחמה גורשו כ-80% מתושבי הנגב למצרים וירדן ורוב השבטים שנותרו רוכזו באזור "הסייג". בשנים שקדמו לכיבוש הישראלי ניהלו הבדואים את קרקעותיהם בניהול אוטונומי בזיקה לדינים ילידיים ברורים ומבוססים על בעלות, חלוקה, מכירות ויישוב מחולקות וברישום פנימי. מכיוון שישראל ביקשה לנכס את הקרקעות בנגב באופן חוקי הסתמכו המשפטנים על מסורות בתחום זה שהתגבשו עוד בתקופה העות'מנית ולאחר מכן בתקופה הבריטית. ישראל גיבשה גרסה מקומית, שאכן דמתה "לטרה נוליוס" אך מטרתה הייתה אחרת לגמרי והיא כונתה - "הלכת הנגב המת". תחילת המסורת משנת 1858, שאז עוצב המושג אדמה מתה (מוואת). הכוונה הייתה לקרקע נטושה ללא בעלים ובלתי מעובדת והשלטון המרכזי ביקש באמצעות ההגדרה המשפטית לעודד דווקא את "החייאתה". לטענת יפתחאל השלטון הישראלי המשיך בקו זה אך המשפטנים "החזירו" קרקעות שהוחיו (בטענה שזה נעשה באופן בלתי חוקי וללא רישום מוסמך) למעמד של קרקע "מוואת" וזאת כדי לשלול מהבדואים את זכות הקניין בקרקע.

הבריטים חיפשו קרקע ללא בעלות על-מנת להקצות ממנה לצרכי ההתיישבות היהודית. משום כך נאלצו תחילה להשלים את רישום הבעלות שהיה חסר (תעודות במשרד הטאבו) בעיקר בנגב. מעט התעודות שנותרו נלקחו לארכיוני טורקיה ואילו השבטים לא הוטרדו מכך וטענו כי הקרקעות שלהם רשומות על-פי המסורת של בעלות ילידית. הבריטים קבעו שכל מי שהחיה קרקע מתה, עליו לרשום זאת במשרדי הטאבו עד לתאריך 16 באפריל 1921. בשלהי אותה שנה דווח כי הרישום נכשל היות שרק קצת יותר מ-4% מקרקעות המנדט נרשמו באופן חוקי. השאר צורפו לרישומים עירוניים. החוקר הבריטי שבדק את הכישלון ברישום מנה את הסיבות לאי רישום הקרקע בידי הבדואים: א. אי-ידיעת קרוא וכתוב (ומשום כך הצו לא הגיע לשבטים); ב. הרצון להימנע מתשלום מיסים; ג. מסורת ארוכת שנים של תרבות ילידית אוטונומית שסירבה לציית לתכתיביהם של כובשים חיצוניים. מה שמחזק לדעת יפתחאל התנהגות זו היא ההשוואה לתגובתם של השבטים בשנת 1858, עת השלטון העות'מני ביקשם לרשום את הקרקעות והם לא נענו לצווים אלה. יתר על כן העות'מנים עצמם רכשו 2000 דונם בשנת 1901 מהבדואים לצרכי הקמת באר-שבע דבר שחיזק את אמונת השבטים בחוקיות בעלותם על הקרקע. כך גם הבריטים שאישרו בזמנו בעלות בדואית ב-200 אלף דונם בנגב במשרדי הטאבו. הבריטים המשיכו במאמץ לרישום הקרקע ופרסמו את חוק המקרקעין משנת 1928 שמדינת ישראל אימצה אותו רובו ככולו בשנת 1969. בנקודה זו קובע יפתחאל כי "די להעיר שהמסגרת המשפטית שיצרו שלטונות המנדט הועילה מאוד להתיישבות הציונית בשנים שלאחר קום המדינה והובילה לנישול רחב של הקהילות המקומיות".

מדינת ישראל אימצה את חוקי הקרקע הבריטיים עם שינויים קלים. אך לדעת החוקר, הפרשנות שניתנה על-ידי המדינה לחוקים אלה נועדה למנוע מהבדואים להחזיק בקרקע בנגב "באופן בלתי חוקי" והפכה את הניגוד בשאלת הקרקעות מתובע לנתבע למדיניות המוכתבת על-ידי המדינה לצורך התיישבות יהודית באזור. במקביל, מדינת ישראל לא אפשרה לפליטים שברחו בעת המלחמה או גורשו אל מעבר לגבול להגיש תביעות בעלות בקרקעות הנגב. לדעת מומחים, אותם פליטים החזיקו כמיליון דונם קרקע מעובדת לפני המלחמה והיא נכסה מיד לאחר תום המלחמה על-ידי המדינה. לכאורה, החל מאמצע שנות השישים הזמינה המדינה את הבדואים להוכיח בעלות בקרקע באמצעות תעודות. למעלה מ-3,000 בדואים הגישו תביעות בעלות על שביעית משטח הנגב. הבדואים המשיכו לטעון שהיהודים עד 1948 רשמו את העסקות שעשו אתם היהודים בעת רכישת הקרקע בטאבו כהוכחה לכך שהיהודים הכירו בבעלותם בנגב. במשפטים שבאו לאחר מכן בשנות השבעים והלאה כונו רישומים אלה על-ידי נציגי המדינה בביטול כגון: "תיעוד עסקות" ובתי המשפט סירבו לראות בתעודות אלה הוכחה לבעלות. ישראל בחרה לפוגג את תהליך הרישום והשאירה לשבטים רק את האפשרות לתבוע בעלות באמצעות בתי המשפט שם נתקלו במחסום "הלכת הקרקע המתה". באמצעות הקמת העיירות וריכוזם בסייג, סברה המדינה שיש לטפל בשבטים בדרך של הקמת מנהלת מיוחדת שתפריד בינם לבין היהודים. וכך אומר יפתחאל: "בעיית היסוד איננה רמת הפשע הגבוהה בקרב הבדואים אלא חוסר ההכרה הגורף בתרבותם, בקניינם וברוב יישוביהם. נשללה מהיישובים אספקת השירותים האזרחיים הבסיסיים ביותר ובהם מים, חשמל, חינוך, דרכים תחבורה ציבורית ושירותים רפואיים". הנקודה הכאובה ביותר הפכה להיות שאלת הריסת הבתים כאמצעי למניעת "השתלטות הבדואית הבלתי חוקית על קרקעות". כך למשל בשנת 2014 הרסה המדינה בנגב 945 בתים ובשנת 2017 כ-2,220, שיעור הריסה הגבוהה פי שלושה מההריסה בתחומי יהודה ושומרון".

בעמודים הבאים ממשיך החוקר לבסס את טיעונו כי הבדואים אכן עיבדו את הקרקעות ומביא עדויות של מדינאים וחוקרים על כך שעוד לפני מחצית המאה ה-19 כבר הונהגו בנגב שיטות האחזקה והבעלות הילידית. בין המצוטטים הוא מביא את דבריהם של הביולוג והחוקר הבריטי המפורסם הנרי טריסטראם משנת 1858; את עדותו של הגאולוג הבריטי אדוארד האל משנת 1883 ואת הדיווח של מנחם שינקין שסייר באזור בשנת 1914. יתר על כן, כדי לאושש את דבריו מביא החוקר את תעודת "הסנד" כדוגמה למסמך פנימי בין השבטים המעיד על מכירת קרקע בין אדם לחברו, החתום על-ידי המוכרים והשיח'ים ובעצם מהווה סוג של "שטר מכר" פנימי. המשפט הישראלי לא הכיר בתוקף של תעודה זו מכיוון שלא הוכנסה לספר הטאבו. למן אמצע שנות ה-90 החליטה הממשלה במפתיע לנסות ולעצב מדיניות פשרנית יותר לגבי שאלת הבדואים. גישה זו הגיעה לשיאה לאחר שהממשלה הכירה ב-11 יישובים בלתי מוכרים והקמת הוועדה לגיבוש ההסדר החדש בראשות השופט העליון לשעבר אליעזר גולדברג. המלצותיה משנת 2008, מעידות לדעת יפתחאל על הפתרון היחיד האפשרי לגבי הסכסוך: "הכרה בכפרים הבלתי מוכרים... היא שתמנע הנצחת המצב הבלתי נסבל בהם כיום על כל תוצאותיו השליליות. יש לשלב ככל האפשר יישובים אלה במערך היישובים הקיים, בהמשך למדיניות הכרה שהביאה להקמת יישובי אבו-בסמה... עקרונית מוצע להכיר ככל שניתן בכל אחד מן הכפרים הבלתי מוכרים אשר קיימת בו מסה מינימלית של התושבים... ולהעניק להם גושפנקה חוקית". אולם אווירה זו השתנתה מהר וכבר בשנת 2009 חזרה הגישה "הניצית" שסירבה להכיר בחוקיות ובקשר בין השבטים לאדמות עליהם הם יושבים. החוקר ממשיך וסוקר את הדיונים בכנסת ובציבור בעשור האחרון ובמיוחד את ההתנגדות מצד הימין הישראלי למתווה בגין-פראוור שהתקבל ברוב דחוק בכנסת בשנת ביוני 2013, ונועד ליישום המלצות הוועדה שבראשה עמד השופט העליון לשעבר אליעזר גולדברג.

אמנם בכותרת המשנה של הספר מופיעות המילים "אתנוקרטיה" ו"אפרטהייד" שמרתיעות את הישראלי הממוצע הנוהג לתת סטיגמות לחוקרים לא תמיד על-פי ממצאי המחקר אלא על-פי העמדה הפוליטית המובעת במחקר. בעיון מעמיק בספר מסתבר שהחוקר אינו אוסף אישומים כנגד המדינה אלא ראש לכל הוא הרחיב את ענף הגאוגרפיה ההיסטורית והוסיף לו ממד חדש, הקשור במיוחד לנגב - גאוגרפיה פוליטית-משפטית. עוד עולה מהמחקר כי כל היסטוריון הבא לנתח שורשי הסכסוך רב השנים חייב לקחת בחשבון שכל צד בונה ומיציב לאורך השנים את הנרטיב שלו. יותר מכך, הוא משתדל להעצים את הנרטיב בסיוע מסמכים, זיכרונות, ראיונות, מפות, פסקי דין, דיונים ופרוטוקולים של ועדות שונות באגפי השלטון. החוקר "חרש" היטב תחומים אלה והוכיח כי הנרטיב הבדואי בדבר היותם מעבדי קרקע זה מאות שנים בנגב ואת דבר עיבודם החקלאי (לפי תפיסתם) של מיליוני דונם בנגב - אכן קיים ולמרות ניסיונות השכחתו או המעטה בערכו מצד הצד הציוני, ויותר מאוחר מצד המדינה - הוא עדיין חי, בועט ומשמש חומר בערה מתמיד לסכסוך בין יהודים לבדואים בנגב. יפתחאל הציג נכון את "הריקוד הבלתי נגמר" בין שתי הקהילות כאשר הבדואים חוזרים וטוענים לבעלות על קרקעות שהוחזקו על ידם בנוהל ילידי לבין המדינה המנסה כל כמה זמן, לחוקק חוקים, להקים ועדות, לבנות ערים או לתת פיצויים לבולטים בין "עושי הצרות בנגב" מתוך תקווה להוריד את הנושא מעל סדר היום. ברוב המקרים נוצרה הדינמיקה שחזרה על עצמה והיטיב החוקר לתארה - פורץ סכסוך, מקימים ועדה לבחינת סיבות הסכסוך, מתקיים דיון ברמות הממשלתיות בתוצאות הדוח, מקימים ועדה ממשלתית ולידה סוג של מנהלת שתמנע את המשך ההידרדרות, ואז בחסות פסקי דין של הבג"ץ והמסורת השיפוטית הישראלית מנסים ראשי השלטון מחד-גיסא, לרכז את השבטים בערים מודרניות ולפתות את המתלוננים אם בכסף ואם בקרקע אך מונעים בכך את עיצובה של מדיניות ארוכת טווח שתביא באופן הדרגתי לפתרון הסכסוך שיכריח את שני הצדדים לוותר בחלקים רחבים על הנרטיב שלהם. אצל היהודים "הנגב היה ריק" ילבש בעתיד, לדעת החוקר אופי אחר לגמרי ולא יאפשר לגיטימציה לתכנון והתיישבות מבלי שיפתרו שאלות הסדרת מעמדם החוקי של יישובי הפזורה. מהצד השני, הבדואים לא יוכלו לטעון מנה ובה כי תמיד עיבדו את קרקעות הנגב וכי אי-רישום הבעלות בקרקע נבע אך ורק כתוצאה מתרבות הבעלות הילידית אותה פיתחו בנגב מאות בשנים. החוקר מעמיד מול המדינאים, בעלי התפקידים ומערכות המשפט והאכיפה מראה המכריחה גופים אלה לחזור ולבדוק את ההכרח בגיבוש מדיניות ארוכת טווח הלוקחת בחשבון את דרישות שני הצדדים. אין ביכולתנו לשפוט לאחר קריאת הספר "מי צודק יותר" אלא לומר שהמחקר כתוב היטב ומרתק ומומלץ מאוד לקריאה. אנו בטוחים כי ממצאיו עשויים לסייע לגיבוש מדיניות חדשה לגבי פתרון הסכסוך בין יהודים לבדואים בנגב.