גילוי נאות באותיות קידוש לבנה: אורלי וגיא מרוז חבריי מזה שנים רבות. כבר יותר משנה שהם הקימו בפייסבוק אתר דיגיטלי. הצטרפתי לעבוד בכפיפות להם בלי טובת הנאה מפני שאני מאמין כי אם יעלה בידם לבסס את המיזם שלהם יתפתח בישראל מרכז תקשורת חופשי, משוחרר מלחצים טבעיים של בעלי עניין, מופת לדמוקרטיה.
והיות וכפי שכבר ציינתי אין לי כל טובת הנאה כספית או רכושית והונית מן המיזם שלהם אני מרשה לעצמי להמליץ בלב שלם להתקשר עימם בנושאים הנקראים "תוכן שיווקי", שהם חיוניים לקיום טלוויזיה של בני חורין בעידן קודר. עד כאן.
עכשיו מכאן: הלילה חזרו קירות אולם חנה רובינא ב"הבימה" לקלוט או להדוף פרצי צחוק רועמים. הקומדיה "ראש המועצה" מאת גיא מרוז, שנכתבה כבר לפני כשלוש שנים ובדקות מסוימות נראית על הבמה ככותרת של מחר בבוקר, מוציאה מן הצופה צחוק משוחרר, שנלכד לשנה שלמה בכיווץ השרירים שנגרם במרוצת הקורונה.
ראש מועצה ערבי, שנקלע לתפקידו למורת רוחו של מתחרהו היהודי, מצא את עצמו על סף טקס פתיחה של גשר לזכרו של רחבעם (גנדי) זאבי. לרוע מזלו, או דווקא למזלו החלקי, הגשר מט לנפול כאילו גיא חזה מראש מה יקרה באסון מרון או על הטריבונה בגבעת זאב. בתוספת אי-הבנות המלוות את הקומדיה הקלאסית מויליאם שייקספיר צפונה הצחוק והצחקוקים ומחיאות הכפיים פורצים בסערה. כן, וכמו בכל קומדיה טובה הצחוק ב"ראש המועצה" עשוי להרחיק אפילו לעבר דמעה בודדה.
כאשר בסיום ההצגה קיבל השחקן נורמן עיסא את הפרס הנושא את שמם של ליא קניג וצבי שטולפר מטעם דיתי ואלכס לנדסברג מחברת "סנו" נוסף נדבך לשמחה; והוא התעצם כאשר ליא קניג עצמה - ערנית ומשעשעת וחריפה כבימים-ימימה - כיבדה את הקהל בחן שלה שאין לו מתחרה.
אודה ואתוודה, וכך גם אומר לנועם סמל המשקם את התיאטרון הלאומי: בעידן הקורונה לא חשתי בחסרונו של התיאטרון כפי שערב אחד בין כתליו החזיר הלילה עטרה ליושנה.
