לקח לי זמן להבין איך העניין הזה עובד. יותר נכון כמה שנים. אז, לפני עשרים וחמש שנה, מי בדיוק ידע מה זה ומה זה אומר. על מה אני מדבר? אני מדבר על מבחני המיון ומבחני הקב"א של צה"ל. קב"א, על-פי ההגדרה היבשה הוא ראשי תיבות של קבוצת איכות. זה נתון מכריע בקביעת השיבוץ של מלשב"ים (מועמדים לשירות ביטחון) והוא שמאפשר למתגייסים הטריים את הקבלה ליחידות איכותיות. ציון הקב"א נקבע בסיום הצו הראשון אי-שם בגיל שבע עשרה, והוא נקבע על-פי שלושה פרמטרים: השכלה הכוללת שבעה עשר אחוז מציון הקב"א - במקרה של נער ממוצע בתיכון מדובר על ציוני הבגרות (אם כי בגיל שבע עשרה עדיין לא ניתן לדעת מה הבגרות של המועמד), בקיצור השכלה רגילה.
פרמטר שני הוא ציון דפ"ר - דירוג פסיכוטכני ראשוני, שהוא חמישים אחוז מכלל הציון וזה נגזר מהמבחנים שעשינו בצו הראשון. ולבסוף עוד שלושים ושלושה אחוז של צד"כ - ציון דרך כללי שנקבע בשיחה עם מאבחנת פסיכוטכנית בצו הראשון. לבנות אגב, החלוקה היא שישים-ארבעים, של השכלה יחד עם דפ"ר. ציון הקב"א נע בין 41 ל-56 כשהקבוצה של 56-52 היא הקבוצה שתאפשר לך גיוס לשירות משמעותי בצבא כולל ביחידות מודיעין ולוחמה עם אפשרות להתקדם לקצונה. הקבוצה הבאה של 51-48 היא קבוצה שתאפשר שירות קרבי או לא, אבל ללא יציאה לקצונה. הממוצע הוא ציון חמישים ולא רחוק ממנו נמצאים תושבים וילדים המגיעים ממקומות לא רחוקים מדימונה, אבל אני מקדים את המאוחר.
אתחיל בסיפור קצר. כמו כל חבריי, גם אליי הגיע הצו הראשון אי-שם באמצע שנות התשעים. בישראל שלטו אז שני ערוצים בטלוויזיה, דודו טופז היה כוכב גדול, והסדרה "עניין של זמן" הייתה הסדרה המדוברת ביותר. להקת משינה הודיעה על פירוק, ובשוק שמענו זמרים כמו אבי ביטר ודודו יסמין. טלפונים סלולריים רק החלו לצאת. מי שמע אז על פייסבוק, על וואטאפ ועל וויז. כשנסענו בכבישים החזקנו ביד אחת מפות, וביד השנייה סובבנו את ידית החלון של רכב הפורד פיאסטה או הפז'ו 205 כדי לפתוח ולשאול. לקבל מכתב זה היה אירוע משמח, כל שכן כשמדובר במכתב מצה"ל. בגיל הנערות של ימיי הצעירים עת חשבתי ששיער ארוך ופרוע הוא דבר יפה, לא היו לנו מחשבים מהודרים בתיק יד כדי להתפאר בהם, ולמעטים היה ג'ינס ליוויס או נעלי ריבוק.
אני זוכר עד היום כשמכר שלנו בשכונה, שהיה בין הבודדים שהיה לו ערוץ שתיים בו יכולנו לצפות בתוכנית הקומדי סטור, סיפר על משהו חדשני שיש רק בתל אביב. האפשרות לצפות בסרט שנמצא בדיסק. שמים אותו במכשיר מיוחד וזה ממש יותר טוב מקלטת. אני כדרכי חשבתי שהנה מדובר בעוד משהו שלא ממש יתפוס. מטבעי העדפתי את קלטות הווידאו ואת הווקמן. אז באלו לא צדקתי. כמו המחשבה לרגע שחבל שאבא שלי לא מתקדם כמוהו. אבל כן צדקתי בנתון אחר. עשר שנים לאחר שהדיסקים נכנסו לשימוש הם יצאו משימוש לטובת ההתקן הנישא הקרוי דיסק און קי.
נערים כמוני שהגיעו מהשכונות בבלוקים ובשיכונים חגגו את בגרותם מגיל בר מצווה והלאה, בהנחה שחגגו להם בכלל בר מצוה, באירועים קטנים יותר. אני למשל זוכר את חגיגת הבר מצווה שלי שהתקיימה בחמש בבוקר, מה שקרוי מניין פועלים של עשרה מתפללים, עם עליה לתורה וכוס תה חם. מה שהפריע לי יותר מכל היה השעה המוקדמת שבה נדרשתי ללכת לתפילה. זה עבר לי כשהגעתי לבית הכנסת ומישהו בתור מצווה הניח לי את התפילין שלחצו לי על היד ויותר על הנשמה.
להגיע בזמן קבלת תעודת זהות. קבלת צו ראשון. מעבר מבחן תיאוריה. הוצאת רישיון. לצו הראשון הגעתי מבלי להבין בכלל שמדובר במשהו שיקבע לי את המשך עתידי הצבאי. ולא רק הצבאי כי בישראל כמו בישראל, מה שעושים בצבא נמשך אתנו עוד שנים רבות. בטח למי שרוצה לגור בדימונה ולעבוד בקמ"ג. לא רק לאן אני משובץ ולאיזו יחידה, אלא ציון שמופיע עד היום בגיליון המילואים שלי, ואני, להזכיר, שאני נמצא כבר עשרים ושתיים שנה אחרי שחרורי.
לצו הראשון הגעתי באוטובוס מדימונה. קיבלתי מאבי ז"ל מספיק כסף כדי לנסוע ואפילו לפנק את עצמי במנה שווארמה עם עמבה - עוד דבר שעוזב אותך אחרי החתונה, ופחית קולה. אז לא היה קולה זירו. את קו האוטובוס הפנימי מתחנה מרכזית ללשכת הגיוס, כפי שהומלץ בצו, חסכתי והחלטתי ללכת ברגל. היום זה מה בכך, אבל אז בתור אחד שיצא את דימונה רק פעם בשנה לטיול לעיר הגדולה תל אביב, להסתובב ברגל בעיר באר שבע לאזור שכונה גימל לא היה משהו מוכר.
קצת שאלתי, קצת התחרבשתי ובעיקר הגעתי בזמן שזה דבר שעוד הכרתי לפני כן - להגיע בזמן לכל מה שקשור לצבא. השומר בשער לא בדיוק יוצא סיירת, קיבל את פניי בעייפות מה כשרובה עוזי תלוי על צווארו, ועוד משהו שנראה כמו מימיה היה תלוי לו על החגורה. אני לא הבנתי מה העניין להחזיק מימיה בעמדה שיש בה קולר ולאן בדיוק הוא ירוץ עם המימייה הזו? הוא נמצא בתוך שכונת מגורים. מים זה לא הדבר שיהיה חסר לו אם מישהו יתקוף אותו. אולי עוד מחסנית, או במקרה שלו פחות מחסנית.
הוא הפנה אותי לכיוון עמדת ההרשמה. אלו היו ימים שבהם כל לובשת מדים נראתה גדולה ויודעת כל. היום אני מסתכל ומגלה שיכולתי להיות אבא של אלו שמבקשות ממני להמתין בצד. אחרי הרשמה והמתנה של כמה דקות נקראנו לחדר גדול עם שולחנות עץ ישנים. החיילת הסבירה מה צריך ובעיקר מה לא צריך, והמבחנים בדפים מצהיבים חולקו. הבטתי ימינה ושמאלה וגיליתי עשרות בני נוער שלא הצטיינו, אם לומר זאת בלשון המעטה, בלשבת למבחן. המבחנים החלו ולי זו הייתה הפעם הראשונה בערך שעשיתי מבחן כזה בכלל. הדקות חלפו ובני הנוער שסביבי שראו ביום כזה של צו ראשון כיום חופש מבית ספר, משולב עם שופינג בקניון הנגב, החלו לעזוב את החדר בזה אחר זה, כך שתוך חצי שעה נשארתי אני ועוד כמה בודדים בחדר יחד עם חיילת בכירה, כלומר רבט"ית, שגדולה מאתנו בשנה שנתיים. לחץ חברתי לא מורגש. בני נוער שאני לא מכיר יוצאים זה אחר זה ואני צריך להישאר. ועכשיו מה עליי לעשות?
הרי איש לא עבר בתחילת השנה בבית הספר שלנו וחשב להסביר לנו קודם לכן, מה המשמעות של המבחן שאנחנו עושים, ואיש לא חשב לבקש מבני הנוער לנסות לשבת עוד כמה דקות. לבקש מאתנו להישאר היה אולי מיותר. אולי זה לא היה עוזר לכולם, אבל מספיק שאחד היה מקשיב ואולי התמונה הייתה שונה. כמו שאמרתי החדר התרוקן ואני הרגשתי את מה שמרגישים בבית קפה כשהמלצרים סביבך אוספים את הכסאות ומתחילים לנקות, שואלים אותך שוב ושוב אם תרצה עוד משהו ומסתודדים בפינת המלצרים, ואתה מרגיש שהשלב הבא יהיה כאשר מישהו מהם יגיש לך את המפתחות ויבקש ממך לכבות את האור ביציאה. בקיצור לא השקעתי ולא חשבתי שזה אמור לעניין מישהו.
ילדה בת 19 את המשמעות לכל זה קיבלתי שנים לאחר מכן כשרציתי לנסות שוב ורציתי לתקן טעות של ילד בן שבע עשרה, ואז גיליתי שאולי היושב במרומים סולח לכל מי ששב אליו, אבל צה"ל לא סולח ולא שוכח, לפחות כשמדובר במבחני הקב"א. עשית שילמת.
המשך התהליך, ואני מקווה שאני זוכר נכון נעשה מיידית. התיישבתי מול מאבחנת פסיכוטכנית - שוב רבטי"ת שהייתה גדולה ממני בשנתיים. אז זה היה נראה מספיק כדי שהיא תזיז אוגדות מבחינתי. היום אני מבין שזה על סף החוסר אחריות לאפשר למישהי שעברה קורס של כמה חודשים לאבחן אנשים שיושבים מולה. הרי כל מקום עבודה שמכבד את עצמו שולח את המועמדים לשיחה עם פסיכולוגית כשמדובר במישהי בוגרת שהשקיעה כמה שנים טובות בלימודי התחום.
ומניסיון אישי אני יודע לומר שגם הן לא הצליחו לעלות על כל חולי הנפש שנתקלתי בהם במקומות העבודה הרבים שעברתי, אז להפיל דבר כזה על ילדה בת 19 בשאיפה שהיא תדע מי יושב מולה? שהיא תתעלה מעל מראה העיניים, ולא תיתן לסטיגמות או לעובדה שהוא פשוט חתיך לכתוב חוות דעת חיובית או שלילית זה קצת מוגזם בעיניי. מישהו כתב בזמנו, איך מישהי ששואלת שאלות שהוכתבו לה מראש תקבע למפקדים שלו ביחידה כבר שנה וחצי אם הוא מתאים להיות קצין או לא? זה כמו זה כמו לקבוע לסטודנט אם הוא יכול לעשות דוקטורט או לא על סמך ציוני הפסיכומטרי שלו.
עשרים שנה לאחר מכן כשהגעתי למבחני התאמה לתפקיד מסוים במילואים שלי ישבתי לבדיקה אצל מאבחנת בתחום הסיווג הביטחוני, ואז הבנתי פתאום כמה זה על גבול החוסר אחריות להפיל משא כזה על כתפי נערה צעירה. יוסי יהושוע הפרשן הצבאי כתב בזמנו שהאלוף במילואים רוני נומה ועוד מגד"ים אחרים אמרו ואומרים עד היום, שאנשי מדעי התנהגות של צה"ל פשוט חוטאים לתפקידם. שהשימוש בקב"א ודפ"ר מונע מחיילים מוכשרים להתקדם רק בגלל נתוני הפתיחה. האם רק בגלל שאין למתגייס עיניים כחולות הוא לא יוכל להתקדם?
מתי שהוא, אולי בצו השני, הגעתי שוב ללשכת הגיוס ופגשתי במכר ששפר מזלו וזכה לשרת בלשכת קצין העיר. למי שלא יודע גם אז ואפילו עד היום לשרת בלשכת קצין העיר זה ג'וב שלאלו שאינם קרביים, נמצא ברמה הכי גבוהה של שירות שאפשר לקרוא לו שירות ועדיין מאפשר לך להיות קרוב לבית. נדמה לי שהשיא הצהל"י של שירות הכי קרוב לבית היה דימונאי שגר קומה אחת מעל קצין העיר דימונה. היה פעם דבר כזה כאן. אשמח להיפגש איתו ולהעלות זיכרונות מימי העבר עת השאלה המרכזית בחייו שהייתה אז מי השכן שדופק למעלה? אה סליחה זה קולה של אימא.
אותו מכר רצה לבשר לי מה הקב"א שלי. אולי מתוך רצון לעזור אולי מתוך רצון לוודא שאני לא עובר אותו. ירדו לך שלוש נקודות בישר. אחת כי אתה גר בדימונה, השנייה כי ההורים שלך לא אקדמאים. השלישית ירדה כי היו לך כמה טעויות במבחנים. לא התייחסתי אז לשתי הנקודות הראשונות ובטח לא לשלישית. היום אני יודע שקב"א זה עוד משהו שמישהו חייב אבל חייב לשנות. מסתבר שהיום יש הכנה בבתי הספר למבחנים האלו. מה שהיה אז רק בבתי ספר נחשבים במרכז, ואצלנו הכנה ושם כבר התקדמו כמה צעדים לפנינו. שם כבר הולכים למכוני הכנה כמו אלו של הפסיכומטרי. כל צעד של התקדמות בפריפריה, הוא שני צעדים של התקדמות במרכז.
