ואז אחד הילדים שהיו בסביבה הצוהלת התרומם מעט מהמושב וקרא לי בשמי. זה הבעית את מוישה והוא הסתובב בתנועה חדה. אבל הילד לא הבחין בו. התקרבתי עוד קצת וראיתי שאולי זה איש מבוגר, עם עיניים ממוקדות, בממדים של נער. לא היה לו גיל והפרצוף שלו היה חלק, עשוי מגומי מתוח.
- למה שיקרת לי? הוא אמר. היה לו קול רך, מתנגן, כמעט זר. קול של איציק מאנגר שקורא במגילת אסתר. הוא לא איים עלי ולא פחדתי.
- שיקרתי? התבוננתי במוישה, מחפשת קצה חוט, אולי זו עוד מתיחה שהוא מארגן לכבוד הבילוי במועדון? לא יודעת מי הילד המוזר הזה, מה הוא רוצה ממני, מתי ואיפה נתקלתי בו.
- רציתי לצאת אתך, גברת, ואת התנצלת יפה, בנימוס, כמו אימא שלך. אמרת לי שאת עייפה ואת הולכת לישון. אז הנה, עכשיו את מתפרעת פה באמצע הלילה, רחוק מהבית, זה ממש לא יפה. הוא ממש חיקה את אימא ואת קולה וזה היה מדהים. פערתי מולו פה, המומה, כי הוא נראה אובד עצות, ולא אני. הוא הניח יד רכה, מלטפת, על לחיי. הוא היה נמוך ממני ורזה כשלד. ממש ראיתי שלד עם זרועות גרומות. בתוך המצב המגוחך הזה צפו בי דמעות של עלבון ישן ורחוק. בהבזק שחלף כברק ראיתי את הילד שמרים את ידיו בתמונה המפורסמת של גטו וארשה... נשימתי נעתקה. הוא שוב התהפך מולי כשהוא ניצב על רצפת העץ המוגבהת שלפני דלפק ההגשה של הקיוסק. אולי הוא סתם ניצב, עומד על קצה האצבעות כמו בלרינה במופע באגם הבירבורים. אולי היה שם משהו אחר?
רק לפני שבועיים סיימתי לקרוא את 'עולמו של דון קאמילו'. יש שם סיפור מוזר על נער בן 14 שהחליט כי הבחורה בת ה-19 שהוא רואה אותה כל יום ליד עץ השזיפים תהיה החברה שלו לכל החיים, אפילו במחיר חייו. שום דבר לא עצר אותו. פתאום ראיתי שהסיפור הזה קורם עור על בשרי, לנגד עיני, שאני חלק ממנו. זה גם התאים לגיל. מבטאו של הנער נשמע מוזר, לא מאיים, לא איטלקי, אבל מעורר יראת כבוד שקטה. הוא לא נראה נפחד או משולהב. הוא שידר לי אובססיה מוזיקלית, כמעט הומוריסטית, דון קאמילו וקמליות. כלומר, שהחיים שלי עד לרגע זה הם אובססיה ואני חייבת להתקפל, להתבגר, להתעופף כדי להינצל. כמה רציתי שתהיה שם, אבא. הגעגועים כמעט חנקו אותי והדמעות נשפכו על פני. הבטחת לי שלא תבכי לי, צחק התימני וקרץ, בסך-הכל חתכתי קצת בצל.
- מי אתה בכלל? מוישה שאל אותו, מנסה לתפוס פיקוד.
- אלוף העולם על טיל-חס-טיזי, הגיב הילד.
- אני מבקש, התחנן התימני מעבר לדלפק, אל תעשו פה עניינים, בבקשה. יש מלא שוטרים ופקחים כל הלילה. הם מעבר לפינה, באימא שלכם, מדובר ברישיון שלי, בפרנסה. הוא פנה ישירות אל מוישה.
מוישה ניסה לדחוף את הילד ולפנות לעצמו מקום ליד הדלפק. הוא עדין היה להוט להזמין לי מנה שווארמה ולהסתלק משם. הוא היה בטוח ביכולתו לתקתק את הילדים ביד אחת, בהליכה, כמו שאומרים. שני המלווים שלו התקרבו באיטיות צבית וניצבו בטווח שמיעה, לא מודאגים. שני הילדים שלעסו את הפיתה שלהם ברעבתנות משועשעת התבוננו במתרחש במבט קצר ומשועמם, מלא טחינה בעיניים. הם נראו מאושרים ושבעים, עסוקים בשעשועים ומעשי קונדס.
- סליחה, אבל אני לא מכירה אותך.
- בטח שאת מכירה. הוא שוב ליטף את שמי וזה העביר במוישה צמרמורת של חרון. נפגשנו אצל הפעטער. באותו רגע כבר הייתי בטוחה לגמרי שאתה נמצא בסביבה, אבא. שאתה בתוך החשיכה רק מפני שאם לא רוצה שתיכנס לתמונה. התבוננתי סביב ומוישה הבחין שנסחפתי. הוא לא יודע מיהו הפעטער ולכן הסצינה הייתה מחוץ לגבולות הפרנויה שלו. רציתי להתרפק עליך במחשבות אבל לא היה הרבה זמן. כי... כי עכשיו התרחשו הרבה מאוד דברים בבת-אחת, במהירות. חשבתי פתאום שיש לך ידיים כל-כך ארוכות והנגיעה באוזן היתה, גם כשאתה מעמיד פנים של אדם מנומנם, מרוחק ומיושן, היא מנגינה חרישית שמאזינים ומקשיבים בדריכות רק בתדרים של ייאוש. לפתע ראיתי את הדפוסים שבהם יוצאים משפטים שלמים מפיך כי הם יצאו מפיו של הילד. אולי האיש-ילד הזה חיקה גם אותך כמו שהוא מחקה את אימא. אולי הוא מאותת לי תחושה של הצגת תיאטרון שכולה מבוימת עד הפרט האחרון והיא בשליטה. היה ברור שהוא שייך לשבט שנעלם, לא קיים, אולי צועני... כמו בדרמה הוא ביקש ממני באבירות לרדת מהבמה, לשבת בין הצופים, בקהל. להתכונן להרמת מסך, לא לקחת חלק, לא למחוא כפים, בלי קריאות ביניים.
- את מתוקה, הוא אמר, ואני בטוח שנצא יחדיו, הוסיף כדי להדגיש את הסאה. יחדיו, הוא אמר. זו לא מלה בעברית מדוברת. הוא התכוון שנצא מפה יחד. הושיט יד וליטף במבט עדין את פני. הוא נגע באוזן, באותו מקום שאתה אוהב לגעת. מוישה הגיח וניסה לתקוע לו אגרוף, לרסק אותו, אבל הוא זז הצידה בקלילות כאילו היד של מוישה היא משוש של זבוב.
- יותר לא תתקרב אליה, הוא אמר למוישה ברכות, וכנראה כבר נגע בו כי הופיע כתם זעיר של דם באפו ומיד הפך לשטף מביך. היא החברה שלי, הוא אמר. זו בדיוק השפה שמוישה והחברים שלו מבינים היטב. גבולות גזרה. הילדים הצופים בנו חייכו, אבל מוישה היה קצת מבולבל במשחק הזה. הדם זרזף על החולצה הלבנה שלו ולא היה לי חשק לפתוח את התיק ולהושיט לו ממחטה. שני השומרים התקרבו מאחור והתימני זעק, אוי, לא, לא, לא, זה לא מגיע לי, והניף את ידיו כדי להגן על הדלפק, המוצרים והשם הטוב שלו. שני הילדים אפילו לא הסתובבו לעברם. כאילו שהם וגם אני לא באמת שם. הם הביטו בי מפוהקים וחייכו חיוך שקט ומרגיע. הייתי רגועה.
אמא הטעימה שהאיש, הגמד הזה - חבר ילדות שלך. איך טעיתי לראות בהם קונדסים? אולי הם היו מאופרים, אולי זו הגמישות המוזרה שלהם, אולי הצורה הנשית שלהם, הרכות והקלילות המוזיקלית שבתנועה. הם היו מסונכרנים, הם היו מבוגרים, אבא. אולי היו בני גילך, אולי יותר, אבל קנה המידה שלהם היה משונה, חסר פרופורציות בכל הכיוונים. כאילו שיש כמה וכמה עולמות שלפעמים מתנגשים באיזו נקודה זניחה או מגרש חניה דלוח.
בבזק של רגע שני המלווים ששמרו על מוישה שכבו מעולפים על האספלט. לא ראיתי מה נגע בהם כי בעצם התבוננתי בשני הילדים שלעסו בהנאה את הפלאפל שלהם וצקצקו בלשונם. היו להם עיניים טובות ומצח ישר. מוישה החזיק בידו סכין והתקרב אל הילד שהתגרה בו.
- בוא נראה אותך גיבור עכשיו, חתיכת חרא, הוא אמר. כבר לא הייתי קיימת.
אבל ל'ילד' הייתה תוכנית שונה. הוא שלח יד ארוכה להפתיע והיכה בזרועו של מוישה. היה לו תיל ברזל מסולסל וקפיצי ביד, רצועה צרה וגמישה שנראתה כמו שרוך ארוך של נעל. ידו של מוישה, שאחזה בסכין נפערה והאיש היכה שוב במאמץ לדייק. הסכין התעופפה כמו פרפר ונעלמה. ראיתי כמה הוא רציני ומדויק. הוא לא רצה להזיק יותר מדי, אבל השתדל להבהיל, ליצור רושם מרתיע. השרוך חדר לבשר וניתק את השריר כמו שמנתקים כבל חשמל בחדר. האור בעיניו של מוישה דעך.
- בואי נלך, בבקשה, הוא אמר והושיט לי יד. השרוך המבעית שבידו נעלם. הושטתי לו יד והלכנו יד ביד לאט-לאט לאורך מגרש החניה בקרבת הזרקורים שהאירו את הכניסה למועדון. במועדון ניגנו את 'דלילה' של טום ג'ונס. אנשים ראו אותנו, שתקו ולא העזו להתקרב. בפתח ניצבו כמה מאבטחים של המועדון שהסתכלו למקום אחר. עברנו שם כמו על שטיח אדום בטקס חלוקת האוסקר. זו בעצם הייתה הכוונה שלו, אמר 'הילד', להשמיע לך בכניסה את השיר הזה. עבורך. ואז הוא קרב את ידו אל פיו בסגנון קלארק גייבל ונשק לידי. הוא אמר לי, זהו, את חופשיה, את תמיד חופשיה. פרצתי בבכי. העיניים שלו הפכו למיוסרות והתמלאו בדמעות שלי. עכשיו, באור הזרקורים, העיניים שלו נצצו ולפתע ראיתי את הילד הקטן בגטו נושך את שפתיו, מרים ידיים ונוגע בקסקט שלו, מחייך למצלמות. ואלי...
בצומת הרחובות חנתה מונית שנדלקה כשהדלת נפתחה. המונית תיקח אותך הביתה, הוא אמר לי והסתובב. כשהיה כבר רחוק ממני שמעתי אותו אומר לילה טוב ומשחרר את אגרופיו. את הנהג הכרתי, זה היה חיימקה, הנהג הקבוע של אמא. הוא שאל אותי מה לעזאזל אני עושה פה בלילה לבד ומי הדפוק שליווה אותי. ביקשתי ממנו להמתין רגע. שני הילדים עזרו לבחורים של מוישה להתעורר וחבשו את ידו של מוישה. הוא היה המום ולא הגיב. הכניסו אותו למכונית שלו ואחד משומריו הסיע אותו לבית-חולים, אני חושבת. שלושת הילדים כבר לא היו שם. גם הקיוסק והתימני נעלמו. מאז לא ראיתי את מוישה. הוא באמת נזהר וכעבור חודש הועבר לקריה. לאמא לא סיפרתי מה קרה. רק אמרתי לה שחבר אחד של ברוריה התקשר אלי ואמר לי שאין צורך לדאוג. אימא נשמה לרווחה. היא אמרה, ברוריה הסבירה לי לאן לשלוח את המונית של חיימקה.
(סיפור מתוך ספר הנמצא שנים מתחת למכבש הדפוס).
