החוק הנורווגי נועד במהותו לתת מענה לשתי בעיות במדינה קטנה יחסית, שמבקשת לצמצם את מספר השרים בממשלה והחברים בפרלמנט מתוך שלוש הנחות: א. ניתן לנהל מדינה קטנה ובינונית (עד 80 מיליון נפש) על-ידי 20 שרים או פחות. ב. לאותה מטרה אין צורך ביותר מכ - 100 חברי פרלמנט. ג. נבחרי הציבור הם עובדי המדינה בשכר ויש לנצל את שירותם באופן מלא ולחסוך בהוצאות מכספי הציבור.
1 במדינת ישראל, מתמנים שרי הממשלה מתוך חברי הכנסת - כפילות מיותרת ברוב המקרים עם יתרונות למחזיקים בה, הנובעים מצרוף ההשפעה, הסמכויות והזכויות שמקנה להם המינוי הכפול. בפועל אין בכך צורך ממשי. במקום שהדבר חיוני, ניתן להתאים את לשון החוק כך שתענה על הצורך החיוני בלבד.
בשיטה הקיימת אצלנו יש כפילות מלאה בין שני התפקידים (השרים הם גם ח"כים במשרה מלאה) וזו מעמיסה על הנושאים בהם עומס רב וגורעת מיכולותיהם למצות את זמנם וכישוריהם לטובת כל אחד מהם. הסרבול מייצר ביורוקרטיה, חיכוך מינהלי, ניגודי אינטרסים, יעילות ירודה ועיוותי מינהל ושליטה קשים. אם לוקחים בחשבון שלפוליטיקאים - שרים וח"כים - מכהנים בתפקידים מפלגתיים וציבוריים נוספים, הרי שהתמונה למעשה גרועה עוד יותר. החוק הנורווגי מנסה לפתור דילמה זו עי"כ שהוא מאפשר לח"כים שמתמנים לשרים להתפטר מהכנסת ולהקדיש את זמנם לממשלה. את מקומם תופשים הבאים בתור ברשימות הנבחרים.
החוק פותר גם את הבעיה שנוצרת כאשר שר שהיה ח"כ והתפטר לצורך מינויו לשר, נאלץ לפרוש מתפקידו בממשלה ועל-מנת שלא יצא קרח מכאן ומכאן, חוזר לכנסת בעוד זה שהחליפו פורש ממנה. החיסרון הגדול של תרגיל מניפולטיבי זה, הוא שהנבחרים אינם מכוונים עצמם ליעוד מוגדר מראש ושיקולי התנהלותם מושפעים מכך לאורך כל הדרך.
אפשר לייתר את החוק הנורווגי מבלי לפגוע באיכות הממשל, אם יוגדר מראש בחוק הבחירות שרק חברי קבינט חייבים להיות ח"כים על שום אופי הקבינט כממשלה זוטא.
2 כל האחרים מתמנים לתפקידי שרים באופן ישיר ע"י רה"מ ומקבלים את אמון הכנסת לצורך מימוש כהונתם. הליך זה מחזק את מעמדו וכושר שליטתו של רה"מ ומותיר את מרבית חברי הכנסת על-כנם כמחוקקים וכחברי ועדות המבקרות את עבודת הממשלה ורשויות שלטון אחרות, מקטין את תלות הכנסת בממשלה ומחזק את מעמדה כרשות מחוקקת ומפקחת.
את הרעיון הפשוט הזה לא יכלה ל"סבול" היצירתיות הפוליטית הישראלית ותוך רמיסה ברגל גסה של חוקי-יסוד קיימים, פנתה לשיטה מניפולטיבית של עיוות ועקיפת החוק ובעיקר התעלמות מרוחו המקורית. בישראל פורש החוק הנורבגי כמנגנון שמטרתו לספק מספר מירבי של מישרות ותפקידים לנבחרי הציבור, שכידוע אינם עובדים בהתנדבות. כפי שראינו, החוק הנורווגי מיועד לפתור במהלך משולב אחד מספר בעיות - יצוג הציבור, יעול תפקוד הפרלמנט ויעול תפקוד הממשלה. משלוש בחינות אלה החוק הישראלי לוקה.
הואיל ושיטת הבחירות בישראל היא רובנית והייצוג בה הוא בעיקר פונקציה של אחוז החסימה, ריבוי וחילופי השרים והח"כים, אינם משנים דבר מלבד הוספת חוסר יציבות למערכות השלטון המרכזיות במדינה. חשוב לשים לב לכך שקיימים עיוותים נוספים במבנה השלטון הדמוקרטי שלנו וכאשר ניגשים לתיקונם רצוי לעשות זאת כמקשה אינטגרטיבית אחת.
אחד העיוותים הגדולים בעיני הוא שמרבית המפלגות בכנסת אינן מנהלות חיים דמוקרטיים פנימיים במערכות אירגונן. יצוגיות טובה ומאוזנת ושל הציבור ועצמאות הנבחרים בביצוע תפקידיהם, נובעים בין השאר מהאפשרויות וההגנות שמעניקים להם חוקי-המשחק. אלה אינם מתחילים בכנסת, אלא במפלגות הפוליטיות ומתנקזים מהן לכנסת ולממשלה.
3 התופעות בהן חזינו בשתי הכנסות האחרונות ובהפעלת החוק הנורווגי בעיקר באחרונה (ה-24), מוכיחות צורך דחוף בשינוי שיטת הבחירות (לאזוריות-יחסיות), שינוי החקיקה בנושא החוק הנורווגי וחתירה לחיזוק הכנסת כרשות מחוקקת ומבקרת עליונה כמו גם הקטנת התלות שלה בממשלה ובראשה
4 (שתדיר הוא גם ראש הסיעה הגדולה בבית).
