באתר של מרכז הארגונים של ניצולי השואה, במדור עמותת "עופות החול", נאמר בין השאר:
תרומתם של ניצולי השואה להתפתחותה ולשגשוגה של מדינת ישראל היא עצומה ובכל זאת, הדור הצעיר שגדל בישראל יודע מעט מאוד על תרומתם והישגיהם של הניצולים, אשר הצליחו לאסוף מתוך כאבם העצום כוחות נפש לבנות חיים. מוכרים יותר הם הסיפורים של הסבל והכאב שעברו הניצולים ועל מחסור כלכלי. אנו שואפים להביא לידיעת הדור הצעיר הבנה והערכה לחייהם של ניצולי השואה, על-ידי הצגה אופטימית של כוחם, יצירתם וכישרונם של אנשים אלה. עמותת "עופות החול" שמה לה למטרה להביא לידיעת הציבור הרחב, בישראל ובעולם, את סיפור חייהם המשמעותי והמלא של ניצולי השואה: המשפחות אותן הקימו, האמנות אשר יצרו, הפרויקטים אותם יזמו, כל הפעולות אשר הובילו לבנייה יוצאת דופן של חייהם הפרטיים ושל חיי המדינה.
כדי להגשים את מטרותיה הפיקה העמותה חמישה סרטים, באורך מלא, בנושא: הסרט
"עופות החול" המספר את סיפורם של שבעה ניצולי שואה,
"כמו מלכת אנגליה" סיפורו של הילד דוד ברגמן, שנותר לבד בעולם בגיל 11 - אמן ובמאי להקת הנח"ל,
"הקובייה ההונגרית" - קורותיו של פרופ' אנדריי היידו חתן פרס ישראל למוזיקה.
"הבריחה - הדור השלישי" - תיעוד מסעם של 8 בני נוער בעקבותיהם של העקורים בנתיבי אירופה בדרכם לארץ ישראל. והסרט האחרון
"בעקבות המסע" - שעוקב אחר אותם צעירים שעשו את המסע והמשמעות שהוא קיבל בעיניהם ובעיני החברה, וזאת מול שרידי השואה והדור השני.
למידע זה עלי להוסיף שהעמותה התחילה בהפקת סרט על תרבות היידיש שכמעט ונכחדה בשואה. נשלחו לפולין המפיק והבמאי והוכן ספר הפקה. אך כל התקוות שהעמותה תקבל תרומות לסרט הזה נגוזו, ואתם גם הסרט שבו הושקעו כספי העמותה.
יתומים שאיש לא אימץ באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בסכנת סגירה של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בשל אי-עמידה בהקצאת כספים מינימאליים לקיום המוסד הזה זה מטעם המשרד לשוויון חברתי. הקשיתי כיצד גוף זה כמו "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" שהיה מנוף אדיר להבאת מטבע זר במיליארדים בצורת פיצויים ושילומים בעיקר מגרמניה, לא דאג להקמת קרן שתאפשר את קיומו שלו ולו בממדיו הצנועים. אין לכך תשובה ברורה כי המייסדים אינם אתנו. התשובה השגרתית היא שהסנדלרים הולכים יחפים.
אף שאני מכיר את ההיסטוריה של עמותה זאת שכן נמניתי עם מקימיה יחד עם משה זנבר ומיכה שגריר, מגדולי המפיקים של סרטי תעודה בשעתו, זכרם לברכה, וייבדל לחיים ארוכים, ראול טייטלבאום, ביקשתי לשמוע מלילי הבר, היו"ר הנוכחית של העמותה על הצמתים בתולדותיה ועל הבעיות בצידן.
ש:
העמותה הוקמה, אם אני לא טועה, לפני תריסר שנים. מה היו בעיותיה העיקריות, כפי שאָת - היו"ר הנוכחי שלה, רואה אותם ברטרוספקט. שכן כמי שנמנה עם מקימיה, הבעיה שלנו הייתה התהליך הארוך של קבלת האישור ואחר נושא גיוס כספים. ת: העמותה נרשמה ב-2009 אחרי כמה שנים של פעילות במסגרת אחרת. הבעיה העיקרית, ובעצם הבעיה היחידה, היא הנושא הכספי. רעיונות לסרטים יש בלי סוף, אנשי מקצוע מעולים יש למכביר, אך יש לדעת כי עלויות הפקת סרט צנוע באורך של כשעה עשויות להגיע עד חצי מיליון שקלים. סכומים כאלה קשה מאוד לגייס, הקרנות השונות דלות למדי ועליהן מתחרים רבים, וכפי שנאמר "אם אין קמח - אין תורה".
ש.
זאת הבעיה המרכזית. ת: אני מבקשת להצביע על בעיה נוספת והיא אתרי או גופי שידור. סרט שאינו נתמך מתחילתו על-ידי גוף משדר - דהיינו, ערוץ טלוויזיה - יצפו בו רק בבתי קולנוע, וגם בתי הקולנוע שישדרו סרטים מעין אלה אינם רבים. בתי קולנוע מסחריים מעדיפים להקרין סרטים אליהם ינהרו הצופים. הסרטים על שרידי שואה ותקומת המדינה אינם אטרקטיביים מספיק בעבור גופים אלה, ומכאן שמספר מקומות ההקרנה של הסרטים הוא מועט.
ש:
אני יודע שעם הקמתה נוח היה לה לא להיות חלק מִנהָלי ממרכז הארגונים, לא כעמותה, מחשש שהיא תהיה משותקת. האם החשש הזה נמשך במרוצת השנים או שצריך היה לחברו מנהלית למרכז הארגונים? ת: לצערי מרכז הארגונים סובל כבר שנים מירידה משמעותית בתמיכה הכספית ומאידך-גיסא, הוא אינו רשאי לתמוך בעמותות אחרות, כך שאין כל יתרון בחברות במרכז הארגונים של ניצולי השואה.
ש:
העמותה הוקמה, בין היתר, מכיוון שלא ניתן היה לגייס כספים פטורי מס, וצריכים היינו להעביר זאת דרך יד ושם. האם העצמאות הטיבה עם העמותה? ת: גיוס כספים היא בעיה של עמותות וארגונים רבים מאוד ולא רק שלנו. אינני סבורה ש"יד ושם" היה יכול לסייע לנו בדבר, מה עוד של"יד ושם" יש מטרות רבות וחשובות ועליו לקדם את כולם. לנו הייתה מטרה אחת בלבד שבה רצינו להתרכז.
ש:
האם לדעתך אילו העמותה הייתה מבוססת כספית האם המשך קיומה היה מובטח? ת:כמובן שיש סיכוי סביר שאם העמותה הייתה זוכה לתמיכה כספית רציפה ומבוססת היא הייתה יכולה להמשיך להתקיים. מאידך-גיסא, דומני שהמצב היום שונה משמעותית ממה שהיה בתחילת פעילותה של העמותה. רבים היום מודעים לתרומת שרידי השואה להקמת המדינה, וזאת בשל פעילותם הנמרצת של חוקרים אחדים ומוסדות הנצחת השואה. היום מדברים גם על מה שהיה "אחרי" ולא רק מה שהיה באותן חמש שנים איומות, וכך הנושא שלשמו קמה העמותה יצא מהצללים אל האור.
ש:
איך ניתן לעודד מיזם שיוסיף לעסוק בתרומת ניצולי השואה במדיום החזותי - של מפיקים ובעיקר מצד הדור הצעיר? ת: מכיוון שלא הצלחנו בפעילות התנדבותית של הדור הצעיר אולי היינו זוכים להצלחה רבה יותר אם הנושא הזה היה הופך להיות חלק בלתי נפרד מההכנה של התלמידים שיוצאים לפולין (לפני הקורונה עמד מספרם על כ-40,000 צעירים בשנה).
מאידך-גיסא, בשל התמעטותם של שרידי השואה, והכוונה מ"מעגל הראשון", דהיינו אלה שחוו את מאורעות השואה בגטאות ובמחנות, נערמים קשיים חדשים על הגשמת הפרויקט בהשתתפות פעילה של הניצולים. דרך אפשרית היא על-ידי שימוש בעדויות של ניצולים והמחשתם, כולל שימוש בתמונות ארכיוניות המתעדים את העלייה לארץ, מלחמת תש"ח והקמת והתבססות במארג הכלכלי, התרבותי והחברתי במדינה.
אמת מרה כלענה ש:
האתגר בהקמת גוף כזה שהוא במהותו מאוד עכשווי - תיעוד חזותי - מדוע הוא לא משך את הדור הצעיר, לרבות דורות ההמשך? ת: במהלך שנות קיומה של העמותה ניסינו לממש את מטרותיה בדרכים שונות ומגוונות, ולרתום את הדור הצעיר ("דור 3" ו-"דור 4") לפרויקטים של הכנת סרטים קצרים באמצעים הזמינים להם - טלפון חכם ואינטרנט. סברנו כי שני הצדדים עשויים "להרוויח" - הצעירים ישמעו את סיפור חייהם של המבוגרים, וניצולי השואה יתעדו את קורותיהם ואפילו יזכו לחברה של אנשים צעירים. פנינו למרכזי מגמות צילום וקולנוע בבתי הספר, יזמנו קשר עם מנהלי "משלחות" של בני נוער שיוצאים לפולין יחד עם בית ספרם או במסגרת תנועות הנוער. כל הניסיונות האלה לא צלחו. אפס! חלומות לחוד ומציאות לחוד. לא הצלחנו לשכנע אף מוסד ל"הרים את הכפפה". לעומת זאת שמענו המון, המון המון, תירוצים והסברים.
דומני שאין מענה, כזה של לילי הבר, הולם יותר את המציאות, אשר כמו ההיסטוריה כהגדרת הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שמלמדת אותנו שלא למדנו כלום. לעתים אני מגיע למסקנה העצובה וגם הצינית כי השואה היא רב תכליתית. אפשר להשתמש בה כזיכרון שיש בו ציווי של עשייה ענפה ואפשר להשתמש בה, כפי שאכן משתמשים בה, לצרכים פוליטיים קוניונקטורליים. לעומתה - התקומה - מה אפשר לעשות בה? ללמוד. אני תוהה אם אנו עדיין עם לומד.
קולט אביטל - אשת בשורה בכך ביקשתי לסיים את הפוסט הזה שהיה מוכן לפני כמה שבועות. אלא, וזה בין היתר הפלוס של פוסטים מסוג זה, שמשתמרים יפה בתהליך ההכנה שלהם, ואפשר להוסיף להם וגם לגרוע מהם. והנה בשורה. אני מקבל טלפון אז מיושבת-ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל, שב-24 ביוני, יתקיים אירוע בתיאטרון הבימה בתל אביב שייקרא "תקומה - יום הוקרה לשורדי השואה". המברכים יהיו נשיא המדינה הנבחר, יצחק הרצוג, ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד, השרה לשוויון חברתי ח"כ מירב כהן ואישי ציבור מן הארץ ומחו"ל. ולקינוח הצגה בשם "דבר על מקום הימצאם" מאת נאווה סמל המנוחה, דור שני לניצולי השואה.
לאמור שאם מקפלים אוהל אחד עדיין לא מפרקים את המחנה. אפשר ויש תקומה לתקומה - לו יהי.
