אני כותב מתוך מצוקה קשה על נושא אחד המועלה בפרשת השבוע שלנו - פרשת פנחס, מי שהיה נכדו של אהרון הכהן. על אהרון הכהן נאמר כי הוא היה רודף שלום, אך לנכדו פנחס קשה לייחס את התואר רודף שלום, אלא יש לייחס לו מזג של קנאות דתית חריפה חסרת פשרות, שאינה בוחלת בשימוש באלימות קשה, כולל אלימות של קטיפת חיים. הגם שהיא נאמרה בהוראת משה.
ציער אותי לקרוא שאישה, מדיינית בשם כָּזְבִי בַּת-צוֹר, שהייתה נשואה לזִמְרִי בָּן-סָלוּא הייתה חייבת להיות מוצאת להורג. ככל שאני חוזר וקורא את הפרשה, מסתבר לי, שכל כל חטאה היה עצם היותה נשואה לזמרי בן סלוא. היא הייתה מדיינית ואביה היה "רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר, כ"ה, פס' ט"ו), וזמרי בן סלוא, האדם איתו היא בנתה את חייה, היה בן למי שהיה "נְשִׁיא בֵּית-אָב לְשִׁמְעוֹנִי" (שם, פס' י"ד),
לכן, על-פי צו בספר כה יקר לנו - בספר הספרים - היא בתו של צור, בת העם המדייני, והוא בנו של אדם בשם סלוא, בן עם ישראל, חובה מקראית היא לקטוף את חייהם ובאותה עת גם לרמוס בבוטות ובגסות רוח את עיקרון קדושת החיים. אני נוצר עמי את הכאב, שבספר כה יקר לי אין הסתייגות מקטיפת חיי אישה מדיינית. מצער אותי, שהתנ"ך כספר הספרים וכספר החיים של עם ישראל עלה על שרטון של פגיעה בקדושת החיים. גם אם בת לעם זר, שהייתה נשואה לזמרי בן סלוא מנכבדי שבט שמעון, חטאה בנגעים של חיי מין ובעבודה אלילית שלא לרוחו של פנחס, ניתן היה להיאבק עם אותן נורמות חיים הנראות בעיניו פגומות לא בדרך של קטילת חיים.
אין כל הצדקה מוסרית, שבת עם זר, שנישאה לבן-ישראל, ייכתב בפרשת שבוע, אותה אנחנו קוראים בשבת בבית הכנסת - שאין לה יותר זכות לחיים, ועליה להיות מוצאת להורג. קשה לי גם לקבל את הוצאתו להורג של סלוא בן שבט שמעון.
