החלטתי שאני מוכרחה הפעם, לאחר שהתאפקתי בימי המלחמה האחרונה, לכתוב תגובה פומבית להסתות ולשקרים של בני משפחת חדיד, ולצערי גם כמה מתושבי ארץ ישראל, החיים בארץ ובחו"ל, שנתקלתי בדברי הבלע וההשמצות שלהם ברשת, בקשר לעם היהודי, לפלשתינים, למדינת ישראל ולקיומנו כאן.
תהילים פרק קלז א עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ-- תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר-- וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד אֵיךְ--נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה: עַל, אַדְמַת נֵכָר.
ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם-- תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי-- אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם-- עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ז זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם-- אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ-- עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ-- אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ-- אֶל-הַסָּלַע.
זה מזמור שכתב דוד המלך. הוא מדבר על גלותנו מארץ ישראל לפני אלפי שנים. לצערי הקשר של אזרחי ישראל החילוניים להיסטוריה היהודית וקיומנו כאן בארץ ישראל הוא חלש ורופף. אנחנו מסתכלים אחור עשרות שנים, אולי מאות שנים, ואכן בעשרות השנים האחרונות הארץ הייתה מאוכלסת בערבים. נכון.
אבל מה ששכחנו הוא שהארץ הזו הייתה פעם, בימי דוד המלך ושלמה המלך, ארץ ישראל, ושאנחנו, בעוונותינו, הוגלינו מארצנו. השאיפה העזה ביותר של היהודים בגלות מאז ומתמיד הייתה לעלות ארצה. איש לא יכול להתכחש לזה, אבל המוסלמים והערבים ברובם עדיין מתעקשים שהארץ הזו שייכת להם. מעניין אותי, בזכות מה, בדיוק? הערים הקדושות למוסלמים הם מכה ומדינה. נכון שיש להם מבנה קדוש בירושלים, אבל הוא נבנה על חורבות בית המקדש שלנו ומתעלם לגמרי מקיומו של בית המקדש שלנו.
אכן יש בעיה עם חזרתו של עם ישראל לארצו כאשר היא מאוכלסת תושבים זרים שהשתלטו על אדמותיה, וזו אכן בעיה היסטורית, אנושית ומוסרית ממדרגה ראשונה. כעם המוסרי ביותר בעולם מחובתנו לדאוג לאנשים אחרים, גם אם הם אינם מאמינים בדת שלנו. מכיוון שהיהדות אינה דת מתבדלת, היהדות במקורה, כמו בהתגלות האלוהית בהר סיני, מכוונת לכל האנשים. המסר העיקרי שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". זוהי המצווה החשובה ביותר בתורה, ולצערי גם אצלנו בעם היהודי אנחנו נוטים להתעלם ממנה.
ברגע שנזכור מה התפקיד ההיסטורי שלנו כאן, ברגע שנזכור את הצוויים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ברגע שנזכור שתפקידנו הוא להיות כל הזמן במצב המודעות של "ואהבת לרעך כמוך", לא יהיו לנו יותר שונאים ולא ינסו להכחיד אותנו כפי שניסו במהלך כל ההיסטוריה.
משפחת חדיד היא רק סימפטום של הבעיה, והיא לא המסוכנת שבהן. הנאצים היו הרבה יותר מסוכנים, אבל גם הם נשענו על אותה אידיאולוגיה שנמצאת בבסיס האידיאולוגיה של ארגוני הטרור, ושל משפחת חדיד, הטוענים שליהודים אין מקום על פני כדור-הארץ ושיש להכחיד אותם.
הנקודה היא שאנחנו כעם לא לוקחים אחריות על מעשינו ועל תפקידנו בעולם. אנחנו מנותקים מהמסורת שלנו, מההיסטוריה שלנו, ומהעבר שלנו. רק כאשר מסה קריטית של יהודים תצליח להתחבר להיסטוריה ולשליחות הרוחנית של העם היהודי, יפסיקו כל מיני צוררים להשתלח בנו ונוכל לחיות בשלום ובשלווה בארצנו, תוך שנפיץ שלום ושלווה על סביבותינו.
עלינו לזכור תמיד, בכל זמן ומקום, את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך", ולא משנה מהי דתו, מהו עמו, מהו עיסוקו, מהו מינו ומה ההיסטוריה שלו. האמת הזו ניתנה לכל האנושות על הר סיני, אבל לעם ישראל ניתנה הזכות והמטלה להפיץ זאת כאור לגויים. בל נשכח: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ועד שלא נעשה זאת, נהיה למטרה נייחת או ניידת לכל מיני צוררים, שהם בעצם שליחיו של הבורא, שאומר לנו: עד מתי תשתקעו בהבלי העולם הזה ותהיו עוורים לשליחותכם עלי אדמות? עד מתי?
