התרבות העברית שכחה את המשורר הלאומי

ביום כ"א בתמוז שנת תשל"ד (1934) נפטר בעיר תל אביב המשורר חיים נחמן ביאליק, מי שזכה לתואר המשורר הלאומי. קשה לי לתאר את ורשה בפולין ואת מינסק בבילרוס ביום מותו או בתאריך, בו חל יום הולדתו של המשורר הלאומי, אדם מיצקביץ', ללא כיסוי מרבי בעיתונות, במוספים הספרותיים ובכל אמצעי התקשורת שבוע שבועיים טרם האירוע. אין לראות טלוויזיה בוורשה ללא הבלטת תמונות של אדם מיצקביץ' ושלל ציטוטים מיצירתו הקלאסית "פאן טדיאוש". לא ניתן לראות בוורשה או במינסק מוסף ספרותי של עיתון שבוע טרם התאריך המיועד ושבוע לאחריו, ללא מתן במה מכובדת לזכרו של המשורר הלאומי ביום השנה לציון הולדתו וביום השנה לציון מותו. זה נוהג, המקובל בחיים התרבותיים של עמים רבים, שיתנו במה מכובדת למשך שבוע ואף יותר טרם יום פטירה או יום הולדת משורר לאומי. לצערי, ערב יום כ"א בתמוז, שמונים ושבע שנים לאחר פטירתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, עובר על חיינו התרבותיים בדממה מוחלטת ולא מובנת. דממה שיש בה הרבה מן העלבון. אני לא מצאתי מוסף ספרותי אחד שמצא לנכון להקדיש התייחסות ליום המתקרב. ערב כ"א בתמוז ציפיתי, שתהיה התייחסות במיוחד במוספים התרבותיים של אמצעי התקשורת ליום פטירתו של המשורר הלאומי. כל ציפיותי היו לשווא. התרבות העברית משום מה ללא כל סיבה הגיונית פסחה על יום כ"א בתמוז יום השנה למותו של המשורר הלאומי. כשיום י' בטבת, יום הולדתו של המשורר ח.נ. ביאליק בשנת תרל"ג (1873), עבר השנה בדממה מוחלטת, ייחסתי זאת לקורונה. אך היום ערב כ"א בתמוז קשה לי לקבל את הדממה התרבותית וההתעלמות מהתאריך, שצריך היה לחייב אותנו להתייחסות. אני מוצא לנכון למלא את חובתי כלפי יום כ"א בתמוז, יום השנה למותו של ביאליק, בהתייחסות לשיר אחד שכבש אותי. אעשה זאת תוך מסע דילוגים והבאת מובאות, שמדברות אל לבי, מהשיר "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךָ לָדַעַת". "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעֲיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמֻמָּתִים בִּימֵי הָרָעָה עֹז כַּזֶּה, תַעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ, צֵאת שְׁמֵחִים לִקְרַאת הַמָּוֶת, לִפְשׁוֹט אֶת הַצַּוָאר אֶל כָּל מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה.... לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד... וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים... אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַַּעֲיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְּדֻכָּאִים... לִסְבּוֹל חַיֵּי סְחִי וּמָאוֹס, לִסְבּוֹל בְּלִי קֵץ, בְּלִי גְּבוּל, בְּלִי אַחֲרִית .... אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן....". אני מכבד ביום כ"א בתמוז את משאלתו של המשורר הלאומי, ח.נ. ביאליק, שנסור אל מקור המחצבת שלנו - נסור אל בית המדרש הישן והישן, שהיה תמיד ספוג בערכי ארון הספרים היהודי, שהיום אנחנו מבזים אותו בביטויי הקלגסות הבוטה וגסת הרוח כלפי בני עם אחר, החיים כאן אתנו ולא מתייחסים אליהם, כפי שהתנסח אברהם אבינו בהתייחסותו אל בני העם החתי שחיו בעיר חברון - "גֵר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם". עולם הערכים שאימץ אברהם אבינו בספר בראשית פרק כ"ג פסוק ד' הוא זה שצריך לנווט את חיינו. מן הראוי שננהג כפי שאברהם אבינו נהג באותו פרק על-פי התיאור בפסוק ז' - "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתָּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ לִבְנֵי-חֵת".