את מאמרו "לא תענה ברעך עד שקר" פותח השופט בדימוס אליקים רובינשטיין במילים
"מקומם של עשרת הדיברות בתולדות התרבות היהודית והאנושית הוא נצחי. הם הפכו בתודעה ובלשון, לא רק בעברית ולא רק בתרבות היהודית, סמל אוניברסלי לחוק חרות בלוחות, חרות באבן". ואם תרשו לי מכאן ולהבא אבקש להמשיך בכוחות עצמי, על-אף שאליקים רובינשטיין הוא אילן גבוה להיתלות בו [
והנה המאמר לכל המעוניין].
שתי שאלות בוהקות עולות מהדיבר התשיעי, שאלות אשר ספק אם הפרשנים ירדו לעומקן:
1) יתר הדיברות הם דיברות ישירות בין אם הן בלשון "לא" (לא תגנוב, לא תרצח) ובין אם הםן לשון "כן" (כבד את אביך ואת אימך), ואילו הדיבר התשיעי אינו אוסר כלל על עדות שקר. הוא אוסר על האדם לענות עד שקר ברעהו, כלומר אם אתה בעל דין, אסור לך להשתמש ביודעין בעדי שקר. עדות השקר כמובן אסורה, כנראה ממצוות אחרות, או שהיא נגזרת מהדיבר התשיעי, אך היא ודאי לא הדיבר התשיעי עצמו.
2) מה זה "תענה"? לדעתי, הפרשנים דילגו ברובם על ניסיון לרדת לעומק המושג, חלקם התעלמו כי הדיבר כולו נראה להם ברור, וחלקם ייחסו למושג הזה משמעות של מענה, תשובה, או כפי שמפרש אחד המפרשים
"אענה את השמים" כלומר אמטיר גשם כמענה לצרכי בני האדם עלי אדמות. אם יורשה אני מעדיף לפרש את "תענה" בלשון עינוי.
אדם הנאלץ להתמודד עם עד שקר או עם עדי שקר, נמצא במצב בלתי אפשרי, עובר ייסורי איוב, עובר עינוי פיזי ומנטלי, ואם עד השקר הוא "מוצלח" ימשיך הקורבן גם את עינויו בכלא. משפחתו עוברת עינוי מתמשך, הוא יורד מנכסיו, חבריו עוברים עינוי, חלקם נוטשים אותו על לא עוול בכפו, זו התוצאה כאשר בעל דין מענה ברעהו עד שקר.
והתוצאה הזו מוכפלת כפל כפליים באשר המדינה מענה את כל אזרחיה עם עד שקר. כאן מעבירה המדינה עינוי מתמשך את כל תושבי המדינה. היא מסיטה ומסיתה אותם להסיק מסקנות שווא ושקר, היא בעצמה מסתבכת עם ראיות בעלות משקל אשר לאחר גילוין ייתכן שיסתבר שהן בעלות משקל רב או אף רב מאד, שאותן היא מסתירה מהצדדים מבית המשפט ומהציבור, ובית המשפט חוזר ומורה לה להציגן.
כאשר המדינה מבססת תיק דגל שלה על עד שקר, משמעו שהמדינה פשטה רגל, משמעו שלמדינה אין עתיד, משמעו שאפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לוורשה, מוסקבה ומקנז'.
מדינת ישראל באמצעות זרועות המשפט שלה עשתה טעות נוראה, נוראה, והכל בגלל שהשתן עבר להם את קו האוזניים. הכל בגלל חטא הגאווה. היה להם שימוע, יכלו לחזור בהם על-אף ששרפו מיליונים במקום להשקיע אותם במיגור הפשע, ועל-כך אנו משלמים בריבית דריבית. הטעות הזו מוצגת מדי יום ביומו בבית המשפט, וזוכה לסיקור דל בעיתונות.
זרועות משפט בכירות אלה עברו במודע על הדיבר התשיעי, כולן פסולות לעסוק במשפט, ותעשינה טובה אחת לעם ישראל, תיקחנה את התיקים האלפים, תעלינה אותן באש ותיעלמנה לנו מהעיניים. מקומן הרחק הרחק מהעין הציבורית. אולי תצלחנה כעורכי דין פרטיים, אך גם בכך יש לי ספק רב מאד, כי הפרקטיקה המזעזעת שלהן תיעקר מהשורש, והן לא תצלחנה לטעמי בשום פנים ואופן להתאים עצמן. צו שפייט, וביידיש: מאוחר מידי.
