שלושים שנה חלפו מאז טקס בר המצווה שלי. לא יאומן, השבוע אני חוגג שלושים שנות הנחת תפילין. כמה יקרה היא המצווה הזו, וכמה מסעות של אכזבות נחלתי בעקבות המסע לתפילין מהודרות. מסע שירד בהמשך בדרישה לתפילין כשרות. לפחות שיהיו כשרות.
אי שם, עוד לפני העלייה לתורה שלי, כבר התחלתי בהכנות לקריאה בתורה שלי. כנכד לסבא מוכר ובעל שם בעולם החזנות בנוסח הודו, לא יכולתי לחשוב אחרת. המסלול עבורנו הנכדים, היה די ברור, ורק היה צריך לבחור שכן. היו שנים שהעדפנו את ה-לא, אבל גם זה עבר וברוך השם בחרנו ב-כן. שנתיים קודם לכן הגעתי אל ביתו כדי ללמוד את התפילות והקריאות לחגים. את הקינות של תשעה באב, יחד עם ההכנות לבר המצווה שלי. מדובר בשתי פרשיות מחוברות - מטות מסעי, עם ההפטרה המיוחדת לימי בין המצרים של "שמעו דבר". פרשיות ארוכות לכל הדעות שלא כל אחד יכול להכניס עצמו למשא כזה, והמשא כבד וקצת גדול עליי.
בבית הספר החלו חבריי הקרובים להתארגן למסיבת הבר מצווה שלהם. רובם ככולם חגגו באולמי דקלה או ארגמן המפוארים, אולי מחודשים. לפי הנוהל של שלוש צלחות על השולחן, עם רב מלצרים שלוקח חלק מרכזי בערב לא פחות מאבי החתן, ואורגן אורות של מישהו שאמרו שהוא תקליטן. אז אמרו. בכניסה לאולם הוצבה תמונה גדולה של החתן עם צילום של הכותל המערבי מאחוריו. בעוד שאת טקסי העליות לתורה המחנכת שלנו נחושתן גדעה מראש ולא אישרה לנו לאחר ללימודים בגלל זה (מה שאומר שהפסדנו את המתוקים) הרי שבמסיבת הערב כבר יכולנו להרגיש יותר חופשי. בהנחה שהחוגג לא היה ילד של מורה. והיו לא מעט כאלו אצלי, כך שבכל פעם אני נזכר בתדהמה שאחזה בי כשראיתי מורים גם אחרי שעות הלימודים ועוד במסיבה. זה היה מבחינתי כמו לראות את המפקד שלך בטירונות על אזרחי.
היום בעיני הורה מבוגר אני מבין שלאכלס שלושים ילדים באולם שמביאים סידור "תפילת ישרים" במתנה זה לא מכסה מנה, אפילו לא חצי. בעוד שכל הסביבה שלי רחשה ובחשה בעליות לתורה ובמסיבות באולם (מעניין שלשבת חתן אבל פעם לא הזמינו חברים) הרי שאצלי הגזרה הייתה יותר שקטה. לא דיברנו על אולם ולא על מסיבה. ניסיתי להעלות את זה בכיוון, אבל ירדתי מזה מהר מאוד. לבסוף הסתפקנו בעליה לתורה בשעה חמש בבוקר עם מניין הפועלים של בית כנסת "מגן אליהו" ולסיום סיומת כוס תה בזכוכית (מי הכיר אז חד-פעמי) עם ממתק הודי המכונה "ג'ילבי". להזמין חברים לזה זה לקבוע עובדה שאין לך יותר חברים. קרוב משפחה בעל מצלמת וידאו הגיע לצלם, מה שגרם לבעיה שאין לה פתרון עד היום - אין לי תמונות רגילות מבר המצווה שלי. ומצד שני איך אפשר לצפות היום בסרט וידאו בקלטת?
האירוע הסתיים ומכיוון שהבר מצווה הייתה בחופש הגדול, הייתי פטור מלהזמין חברים ולהסביר למה אין לי בר מצווה באולם. את שבת החתן אחרי הקריאה הכפולה עם ההפטרה סיימנו בבית עם פרוסת עוגה וכוס מיץ. האם אני מצטער שלא הייתה לי בר מצווה כמו כל החברים שלי מאז? לא יודע ולא רוצה לשקר. במובן מסוים התנחמתי בזוג התפילין שקנו לי. עד שהחלה שנת הלימודים ואז בבית הכנסת בבית ספר אפלמן הגיעו כל הבוגרים עם התפילין והחלו לספר כמה עלו התפילין שלהם. הצעירים יותר היו מתנדבים לקפל את התפילין והבוגרים שכבר הניחו, החלו לספר במעלות התפילין שקנו ההורים. תפילין של אז נמכרו בדולר ולא בשקלים. עוד משהו שמאפיין את השוק הזה של תשמישי קדושה. התכווצתי בכסאי. המחיר אצלי לא היה קרוב למה שהם דיברו. חלפו שנתיים עד ששלחתי את התפילין לבדיקה והבנתי משהו מעניין בחיים - מה שעולה בזול עולה ביוקר. אבי ז"ל לא חסך בכל מה שנוגע לקודש, והשקיע סכום ממה שלא היה לו כדי לקנות תפילין חדשות. הוא לא ידע מאיפה ולכן פנה לאדם היחיד שהכיר אז ומכר תפילין. לא נותר לי לומר על אותו מוכר אלא "זכרונו לברכה".
מצער אותי שהיו שנים שהמצווה הזו נעלמה ממני ולא מבחירה. ונכון שהקב"ה מצרף מחשבה למעש וכו' וכו' אבל עדיין היא נעלמה ממני בגלל חוסר ביראת שמים. אני צריך לגדול מזה ודי.
רכשתי תפילין מהודרות, ויחלפו עוד עשרים שנה עד שאשלח את התפילין המהודרות לבדיקה רק כדי שאגלה דבר נוסף. לא כל מה שעולה ביוקר באמת שווה את זה. הבנתי גם שבכל מה שקשור לקודש - ברגע שנכנס הכסף כל התמונה משתנה. אני מקווה שאולי הפעם אזכה לקיים את המצווה הזו במלואה והידורה. מאז חלפו שלושים שנה וכמעט שלושים פעם שחזרתי על הקריאה של פרשת מטות מסעי. פרט לכמה פעמים בודדות, זה עדיין נשאר. ואודה שזה עדיין מרגש אותי גם בחלוף שלושים שנה.
הקורונה חסכה ממני את תחום האירועים ועוד נכתוב על זה, ובעיקר גם פתרה אותי ממסיבות בר מצווה נוצצות. אני מצידי מעדיף להגיע לטקס העלייה לתורה או לשבת חתן ולהתרשם מהקריאה ומהתפילה. פחות מעניין אותי מי הופיע במסיבה, מה חילקו, והאם הרימו את החתן על שולחן עגול יחד עם רב המלצרים. שזה כנראה כבר לא קיים. רק מקווה שהתפילין של החתן כשרות. לפחות כשרות.
