הַתְּחִנָה לַמָּרוֹם הַתְּחִנָּה מְרַכִֶכֶת לְבָב לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ רְבָב לָחוֹטֵא וּמַחְטִיא כְּמַעֲמִיד פָּנִים נֶחֱשַׁב תְּחִנָּתוֹ לֹא תִּתְקַבַּל אֶלָּא אִם שַׁב לְמוּטָב מוֹדֶה בְּחֶטְאו וְעוֹמֵר מוֹל בּוֹרְאוֹ בַּר לְבָב ֶׁ גָּם אִם מֹשֶׁה לֹא חָטָא נוֹשֵׂא חֶטְא הָעָם כֹי רַק אָדָם יָשָׁר וּבַר לְבַב מַנְהִיג מֻשְׁלָם יֶשׁ בְּכוֹחוֹ לֲַעמוִֹד אֵיתָן בִּפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֹו מְיוֹצֵר הָאָדָם כֹּל שֶׁרָצָה אִיש תם וישר לבקש מהעם בבואם לארץ בִלְעֲדַי להיות רְאויִים כְּעָם דִּבְקוּ בּתּוֹרָה שֶׁקִִּבַּלְתֶּם בְּסִינָי כְּעָם נֶאֱמָן כִּי בְּמַעֲשֵיכֵֶם יָקוּם וְבְיָדְכֶם תָּמִיטוּ חָרְבָּן אחרית משה על הנהגתו שונה מן הצפוי למות במדבר בפתח הכניסה לארץ שהובטחה לעם ישראל על-ידי הקב"ה באמצעות משה זה היה אירוע בלתי צפוי שצפה משה לקבל מאת הקב"ה על הנהגתו ועל היותו נאמן בכל ביתו, ביתו של הקב"ה וכנגד מילוי כל מצוות ה' שהטיל עליו הקב"ה. עד הביאו את ישראל אל פתח שערי הארץ שהובטחה לאבות הָאֻמָּה. להגיע אל ראש המעין צמא ולא לאפשר לו לשתות ממנו. הקב"ה גזר על משה למות בפתח הכניסה לארץ. הקב"ה שאמר על משה "נאמן ביתי" למעשה נוהג אתו בְּחֻמְרָה רבה ואפילו בהתאכזרות כלפיו כאשר אמר לו:
עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר הירדן הזה (ג/כז). כל זה מדוע כל זה כיוון שמשה סטה לא במתכון מלקים מצות השם הכה על הסלע להוציא ממנו מים ולא דבר אליו כפי שצווהו ה'. מכאן למדים כי דוקא עם הצדיקים מחמיר הקב"ה יותר מכל אדם אחדם, ללמדך שהמנהיג צריך להשמע לדבר השם כפי שנצטוה לעשות. לא נמצא באף מקום כתוב כי משה מבקש מהקב"ה שימחול על חטא שהוא חטא. הוא תמיד בקש מחילה לעם אשר חטא בחטא עגל הזה ובחטא המרגלים ובהתנהגות של כפיות טובה ועוד, משה לא עשה אף אחד מהחטאים האלה או אפילו גם לא שמץ של חטא. אבל משה היה מֻדַּע לכך שהוא לוקה
בעוון הדור. זה מנהגו של עולם נכשל העם זה כשלון המנהיג או שריו שעומדים בראש העם ומהיגים אותו. ובלשון עממית של ימונו בשביל לזכות בכבד צריך לעבוד. זאת ראוים נוהג במפקדי צבאו של העם ואנשי ממשלו. אין המנהיג יכול להתנער מאחריות. זאת כדי לתת צידוק לדינו של שנגזר על משה ולו יהי חטא קל שבקלים. משה משלם על חטאו אבל בכך משלם גם על חטא העם שהנהיג זה נקרא מחיר צאן מרעיתו חטאיו הרבים של עם ישראל.
משה מוכיח את העם כי נגזר עליו למות למה נגזר לעילו למות בפתח הכניסה ארץ זאת בגלל חטאות עמו, אף על-פי כי המוות זו גזרה שאין מי שנחלץ ממנה. זאת גם באה להזהיר את את אלה שהאמינו כי בן אדם חי לאחר שמת ועלה לשמים, דבר שקיים בתודעת אלה שפרשו את התורה כרצונם. המוות של בני האדם איננו גזרה, הוא תהליך שביסוד בריאת האדם ובריאת העולם. האדם בן חלוף והעולם בר קימא. לכן נאמר: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת (קהלת א). אלא שכאן משה איננו מתחנן בפני הקב"ה לתת לו לחיות חיי נצח, מבקש ממנו להכנס לארץ עם העם שהוציאו ממצרים והביאו אל שער הארץ.
אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג/כה). הדו שיח או אפילו המעין ויכוח שמשה מזכיר אותו לעם בדברו אליהם, הוא מעין טיעון שרק משה היה יכול לדבר כך אל הקב"ה באמרו לו:
ה' אלוהים אתה החילות להראות את עבדך את גָּדְלְךָ ואת ידך החזקה (ג/כד) כמי שאומר לקב"ה אתה בקשת ממני להנהיג את העם ולא אני נטלתי את ההנהגה לידי בעצמי, אלא אתה הוא שהטלת עלי על כרחי את המנהיגות להוליך את העם אל הארץ הזאת ועכשיו אתה שולל ממני את האפשרות להשלים מלאכתי ובכך מקפח את שכרי. כאן נכנס ענין של נטילת חיים של אדם על-ידי אדם, האם רשאי אדם ליטול חיי אדם אחר? הדבר נתון אך ורק לבורא האדם עצמו כי רק אלוהים
ממית ומחייה. על ענין זה התפלמסו חכמינו ז"ל לאורך הדורות. לא בכדי מדינת ישראל הייתה מבין החלוצות בעולם לבטל גזר דין מות, אשר למעשה זו המתת אדם על-ידי אדם ולא
בידי שמים. רעיון זה מתחיל כשהרג משה את המצרי על שהכה
"איש עברי מאחיו" (שמות ב/ י"א) למעשה היה צידוק למעשהו של משה, כיוון שהמצרי עמד להרוג איש עברי, אלא שגם במקרה שיש לכאורה צידוק להמתת אדם, זה צריך להעשות רק בידי שמים כפי שעולה מתשובת ה' למשה לפי המדרש, כאילו אומר ה' למשה כי הוא משה איננו דומה לאלוהים שממית ומחייה, נותן חיים ונוטל חיים. ללמדך עד כמה חכמינו הקפידו בחיי נפשות אפילו סנהדרין שהייתה גוזרת מיתה, בתוקף סמכותה, אחת לשבעים שנה, נקראה:
סנהדרין קטלנית.
אין כה' אלוהי העולם שבחר בעמו ישראל לעמו החזרה על קריאת שמעשלוש פעמים בבוקר ובערב ובלילה:
שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (ו/ד) זאת כדי ליחד שמו כעדות, כפי שעולה מהאות הראשונה
ע בסוף שמע המובלטת וגדולה וועד האות
ד בסוף המלה
אחד המובלטת וגדולה להדגיד כ את העבדות במלה עֵד שבקריאת שמע. יש האומרים כי היחוד של האלוהים שבו מדובר, יכול להתקבל גם על דעת בני אדם שאינם ישראל-יהודים, אלא שאמונה זו לבדה לא הופכת אותם לעם שהקב"ה קבע כי זה עמו. המוסלמים אימצו את יחודו של האלוהים, אמצו את החלק הראשון של היחוד שלנו והשמיטו את המלה ישראל. הם אומרים: لا اله الا الله מלים שפרושן הוא: "
אֵין אֱלֹהַ זֻלַּת אֱלֹהִים" והוסיפו לאמרה זו את היחוד שלהם: وان محمد رسول الله מלים שפרושן:
"וכי מֻחַמַּד שָׁלִיחַ אֱלֹהִים" רבותינו ז"ל אף אמרו במסכת "מְגִילָה":
שכל מי שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עדיין אין לראות באיסלאם יהודים כי הם ביטלו את האלילות. אך לא בטלו את האלהת מוחמד שאי הנצח, אלא שרבותינו אמרו: כי הכופר באלילים ובעבודה זרה הוא
"נחשב ליהודי" אבל לא אמרו
שהוא יהודי. והייתי מרחיק לכת לבאר את הדבר כך: כיוון שיהודי הוא כל מי שהיה חי בממלכת יהודה, אך אחרי חיסול הממלכה גורש ממנה, הרי הוא נקרא על הארץ שקלטה אותו "יהודי" על שיכותו לארץ יהודה, כמו שאנחנו כיום אומרים על כל אזרח במדינת ישראל כי הוא ישראלי גם אם הוא איננו עברי במוצאו ואפילו הוא מאמין באלוהים כאל יחיד אבל מאמין כי מוחמד שליחו. אלא שמיד לאחר קריאת
שמע באות שלוש פרשיות אשר אינן משאירות מקום לספק כי אמונתו של עם ישראל באלוהיו איננה דומה להתייחסות בני עמים אחרים לאלוהים ביחוד אצל הנצרות שפצלה את אחדותו של האלוהים לשילוש קדוש.
הישיבה בארץ היא הנדבך העיקרי לשיכות צאצא יעקב לעם ישראל כאמור ספר דברים בא לספר מפי משה את תולדות עם ישראל החל מהיציאה ממצרים עד ערב הכניסה לארץ ישראל ובמסגרת הרצאתו המתמשכת של משה אל כל בני ישראל הוא חוזר על מאורעות מכריעים בחיי העם, בספרו את הדברים בעיקר לאלה שנולדו במדבר ואשר לא חוו את החוויה של היציאה והנדידה במדבר ובעיקר לא חוו את מעמד הר סיני, שזה בעצם נקודת השיא בהתהוותו של עם ישראל וביחודו. לכן משה אומר שוב ושוב:
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לַעֲשֹׂתָם (ה/א). ומשה מוצא לנכון לחזור על כל עשרת הדברות שנאמרו לראשונה בחורב על הר סיני בסמוך לאחר היציאה ממצרים. כי על דברות אלו יעמוד הקודקס אשר לפיו ישראל ילך ואשר גם עמים אחרים יאמצו את רוב הדברות. אין ספק שעשרת הדברות מצוטטות על-ידי משה כמעט כפי שנאמרו לראשונה על הר סיני, אך ברור כי הדברים האלה נאמרו לעם ישראל שהסכים לקבל אותם כתורתו, ולכן הם בעלי אופי המכוון לישראל כאשר משה חוזר על הַדִּבֵּר הראשון:
אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (ה/ז). הרי בדברים אלה מדובר בישראל שיצאו מצריים ואינם מתאימים לכלל העמים. לולא האמירה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" יכולים היינו לאמר כי עשרת הדברות למעשה ניתנו לכל בני האדם ולאו דוקא לבני ישראל, אלא שהדבר איננו כזה, כי ישראל נבחר כעם שבחר בו האלוהים להיות לו לעמו וישראל בחר באלוהים כאלוהיו דברים אלה באו אחרי הקדימו את
נעשה על
נשמע, לסלק כל ספק שמא הם מפקפקים בדברי אלוהים. אמונה זו הפכה את ישראל לעם סְגֻלָּה הַמְסֻגַּל לקבל את התורה וגם לקיים את מצוותיה. לכן משה חזר והזהיר את ישראל לכשיגיעו לנחלה ולמנוחה עליהם לזכור: הַמִצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אשר צוה ה' אלוהיהם לעשות בארץ. כדי שלא יאלץ ישראל חלילה לבכות חרבן שלישי על כן אנו נאמר ונוסיף כאן.
בְּיָדְעֵנוּ מַדּוּעַ חָרַב בֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָיִינוּ לְעָם שֶׁל נוֹדְדִים כל שעלינו לא לחזור על הטעות שעשינו והיינו רדודים נִבְנֶה בָיִת לֶאֱלֹהֵי עוֹלָם רַק אִםּ נְסַלֵּק מִתּוֹכֶנוּ שִׂנְאַת חִנָּם ַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וְלִבּוֹ אֵיתָן ואַשְׁרֵי הַגֶּבֶר שֶׁלֹּא יְפַתֶּנּוּ שָׂטָן אַשְׁרֵי הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה ּומַטֶּה אָזְנוֹ לְעֵצָה וּלְתּוֹכֶחָה וְעֵצָה לְכַבּוֹת לְהָבָה אַשְׁרֵי עוֹשֶׂה עֲבוֹדָתֹ האלוהים בְאַהֲבָה אֶלֶה דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְנוּ בְּסִּינָי אֵי שָׁם כִלְשוֹנָם וְכִּכְתָּבָם צֵא וּלְמַד וְתִוָּכַח כּי אֱמֶת אָמְרוּ לָנוּ חֲכָמִים מְאָז וּמְעוֹלָם 