במלאת 90 שנה להקמת האצ"ל, התקיים באוניברסיטת בר-אילן כנס חוקרים, שעסק בארגון הצבאי הלאומי. בכנס עלתה התהייה הבאה: אילו הבריטים היו עומדים בכל התחייבויותיהם הבינלאומיות, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל - ואילו רצו ויכלו לבלום את הכנופיות הערביות - האם אז היה צורך באצ"ל? במרי? במרד? הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ-ישראל, כדי למלא אחר הצהרת בלפור שלהם עצמם, וכן הסכם סן רמו והחלטת חבר הלאומים, ולהקים בית לאומי לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. ביושר - כמו שאומרים - ניתן להם הכינוי הקשה: "אלביון הבוגדת". קו השבר היו פרעות תרפ"ט. אז נולדה ההבנה - לפחות בחלק מהיישוב - שהדרך לעצמאות אינה עוברת על גשר של נייר, קרי הסכמים חתומים, כי אם על גשר של ברזל, קרי, נשק ומאבק בכוח. אין מנוס מכך. הבריטים לא ידעו לשמור על הסדר והמשמעת בארץ הזאת, לעמוד בהתחייבויותיהם הבינלאומיות ולרסן את ערביי הארץ, וכך היה צריך גם להפגין נגדם וגם לשבור את ההבלגה מול הפורעים הערביים. את זה עשה האצ"ל בגילגולו הראשון. בגלגולו השני - וזה כבר היה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשתבוסת גרמניה הייתה ברורה - היה צורך למרוד בנשק בשלטון הזר המתנכל לנו, על הספרים הלבנים שלו ושאר המסמכים שנועדו להגביל את העלייה, לעודד את הערבים, ולצמצם את תחומי הבית הלאומי היהודי. את המרד, שפרץ ב1 בפברואר 1944, במטרה לגרש את הכובש הזר הבריטי, הנהיג כמובן מפקדו האחרון של הארגון, הבית"רי מנחם בגין. לימים, והוא כבר ראש ממשלה, ואפילו לאחר הסכם השלום עם מצרים, חזר ואמר: "שום דבר לא ישווה להרגשה שהייתה לי בתקופת המחתרת, או להרגשה שיש לאדם הנלחם על חרות מן המחתרת". מחתרת איננה צבא מאורגן. מחתרת נחותה לעומת הצבא שנגדו היא נלחמת. יש שארגונים מחתרתיים אינם בוחלים באמצעים. יש שחיי אדם אינם נחשבים בעיניהם, גם לא של חפים מפשע, נשים, ילדים, זקנים. אלה לא למחתרות ייחשבו כי אם לארגוני טרור, שעיקר עניינם שפיכת דמי נקיים, רצח לשמו, הרס ותבערה - גם על חשבון בני עמם. "פתח", "אש"ף", "חמאס", "ג'יהאד האיסלאמי" "חיזבאללה" ודומיהם - אלה ארגוני טרור מובהקים, שונאי יהודים, שמטרתם אחת - לפגוע בישראל ובישראלים, שארץ זו היא מולדתם. בשבירת ההבלגה כנגד הפורעים הערביים, האצ"ל גם פגע - שלא מרצונו - בחפים-מפשע. כאשר האצ"ל עמד לפוצץ את המפקדה הבריטית העליונה - הוא שיגר אזהרה מראש. הבריטים לא התייחסו אליה ברצינות. את נשקו - בארבע שנות המרד - כיוון האצ"ל רק לעבר מטרות צבאיות מובהקות. המכות היו קשות. הן היו אחת הסיבות העיקריות לסיום המנדט וליציאת הבריטים מארץ-ישראל. 18שנה לחם האצ"ל - לצד ארגוני המחתרות האחרות, ה"הגנה", הפלמ"ח ולח"י - למען עצמאות ישראל. 431 מחבריו נפלו בקרבות, מהם תשעה שהועלו לגרדום - וב1977 הפך מפקדו גם לראש ממשלת ישראל, שהביא את הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית. זו הייתה מלחמת חרות אמיתית. מן הראוי שתילמד עוד ועוד, ותיחקק בתודעת הדורות הבאים.