מאז ומעולם תהיתי כיצד מי שחווה על בשרו גזענות, מי שידע אפליה והדרה בשל לאומו, מוצאו ועדתו מתעלה לדרגת רשעות ומשגר חצי תרעלה בעלי סממנים שכאלו כלפי זולתו. מרתה, אחת מגיבורות המחזה "סינית אני מדברת אליך" שבבית לסין, בוודאי לא פתרה עבורי את החידה. נהפוך הוא, היא רק העצימה אותה. ניצולת שואה, שאיבדה כמעט את כל משפחתה בתופת, כשרק היא ואחותה שרדו, מתאפיינת בשנאה, התנשאות ועויינות מפורשות כלפי שכניה ה"בלתי אשכנזים בעליל", כשביטויי גנאי נחותים המובעים מפיה הם עוד החלק המעודן בהתנהגותה...
15 שנה חלפו מאז הוצג המחזה המדובר באותו התיאטרון ממש - אכן קלאסיקה ישראלית על-פי רב המכר מאת סביון ליברכט, ודומה כי כמעט כלום לא השתנה. אותם שיכונים מרופטים, אותם קירות דהויים ומתקלפים, אותה דירה סגורה וחונקת, ואותו חלון. הפתח שניצב במרכז הבית, במרכזה של הבמה, מוטיב לכפל ההתבוננויות: דרכו ולתוכו. לאחר שהוריה נפטרו מירי מגיעה אל בית משפחתה בליווי מתווך אנרגטי ומסתורי במטרה למכור את הנכס. שהות של דקות אחדות בחללים המוכרים מטיחים אותה אל עברה, אל ילדותה המורכבת, ואל ניסיונות השווא להתיר את הסבך המעיק עליה זמן רב.
לפתע צצה מולה בת דמותה כנערה מתבגרת העונה לשם מירל'ה, ומעמתת אותה עם השדים שהדחיקה כדי להירפא. מרתה ואברם הוריה, ולצידם דודתה היחידה קרולה, הם הסובבים אותה. איש איש ועולמו, עם הכאב הבלתי מתאחה מהמקום ההוא, מהאובדן הנורא. בעוד מרתה נאחזת בכל כוחה בימי הגטו, תודעתה מעוצבת כמו לא השתחררה ממנו, קרולה אחותה פורקת כל עול. דמותה ססגונית, חושנית, פתיינית, והיא רוצה לטרוף את העולם, גם אם מדובר בפנטזייה מתמשכת ומכמירת לב. מעין פיצוי הולם על קורותיה. שתי האחיות מבטאות את הקיטוב, את הקצוות שבהתמודדות, כשבאמצע אברם הופך לכלי עבור כל אחת מהן. הוא הבעל של מרתה, אולם קרולה אינה אדישה כלפיו, ויחסה אליו חורג בהרבה מיחסי גיסים.
מירל'ה הקטנה נוכחת כמעט בכל הצמתים המשפחתיים, מבחינה ואינה מדברת, בורחת אל עולמה, בונה לעצמה זהות ושפיות בסיר הלחץ של הטירוף האופף אותה. היא גדלה לנערה, לחיילת, ונקרעת בתוכה כשמתוודעת לנרגנותה של אמה, להתקפים החוזרים ונשנים שלה, לאמירותיה הגזעניות כלפי השכנים ("עירקים פרימיטיבים"), לדליי המים אותם היא שופכת על ילדי השכונה, ולקרירותה כלפי אביה. דודתה מרתה אוהבת אותה כמו הייתה בתה שלה, חושפת אותה לעולם המבוגרים, קונה לה מתנות, ומרעיפה עליה חום ואהבה שלא היו מנת חלקה. שמעון המתווך אינו בחירה אקראית, ומסתבר כי הכרותו עם מירי/מירל'ה משתרעת זה מכבר שנים רבות. גם היא חידה בעיניו, והמפגש המאוחר עשוי לפענח סודות חבויים בין השניים.
רגעים מכוננים ציפי פינס מנהלת התיאטרון חבשה הפעם את כובע הבמאית, ובמומחיות וברגש יצקה לגיבוריה עומק, נפח ושבריריות. כולם ללא יוצא מן הכלל הם דמויות פצועות, בין אם הם ניצולי השואה, אם הדור השני, או שמא הנער השכן בן עדות המזרח, כשעלבונות עדתיים שהופנו לעברו תכופות גרמו לו לתיעוב ולמשיכה כלפי המשפחה המסתורית הזאת, שאת נסיבותיה רק יכול היה לרקום בדימיונו כשהביט אל הפתח, אל החלון המדובר בקומה העליונה. סביון ליברכט כתבה מחזה שבמעטפת שלו העיסוק הדואב במשפחה ניצולת שואה, אולם התפרים הבלתי עדינים שעוברים כחוט השני בין חמש הנפשות הפועלות הם בבואה נרחבת של הרצון האוניברסאלי לייצר מציאות נורמלית בנסיבות בלתי אפשריות. המצוקות הנפשיות של ילדותינו כמעט תמיד יהיו הרגעים המכוננים בהם נתעצב כפרטים בוגרים, וניסיונות להימלט או להתנתק מהן נידונות לכישלון.
15 שנה חלפו מאז הוצג המחזה והשחקנים הנוכחיים מצליחים במשימתם: מיטל נוטיק ודניאל גל (מירל'ה הנערה ומירי הבוגרת) מציגות דמות סוחפת. נוטיק קולטת בחושיה שלפרקים היא זו שצריכה לתפקד כמבוגרת האחראית, ואילו גל משדרת ריחוק התחלתי כלפי שמעון, אולם מתרככת עם הזמן, ואישיותה הפריכה מתגלה. נמרוד ברגמן שמגלם את אברם משתדל כאמור להלך בין הטיפות. הוא נוכח אך בלתי דומיננטי בעליל, מודע לקרב האיתנים בין אשתו לגיסתו. דמותו יפה, עדינה, איכפתית, והוא אוהב את משפחתו ובמיוחד את בתו היחידה, ומשתדל להיות עבורה מה שנשלל ממנו, אולם הוא נותר כנוע. שירי גולן נכנסת לנעלי מרתה במשחק וירטואוזי ממש.
חמיצות הפנים, הנרגנות התמידית, העיסוק הבלתי נדלה במוות, בספירת המתים - הם חומר הגלם שמעניק קיום לדמותה. היא משרה קדרות ואימה על הבית, הגם שלא ניתן חלילה לשפוט אותה, ומעוררת בעתה ממש. "קורבנות הם תמיד קורבנות/ניצולים נשארים אשמים" כתבה צרויה להב בשירה "ראש השנה שלך", ושתי השורות הללו כמו מבטאות במדויק את קווי המתאר של מרתה, שכשהיא מביטה מהחלון בביתה היא רואה כיעור ומיאוס מוחלטים.
קובי פרג' מוציא משמעון את המיטב. ממתווך חלקלק שמופיע לפנינו בתחילת המחזה, אנו למדים להכיר אותו, את תסכוליו, את רגשי הנחיתות הדוקרים בהם חי עשרות שנים. פרג' מקלף את הקוצניות שהתעטף בה, ופגיעותו נחשפת במלוא תפארתה, ואולי גם יזכה בסגירת מעגל. והדובדבן החינני שבקצפת היא האחות, הגיסה והדודה קרולה, ומי אם לא לימור גולדשטיין יכולה לדייק אותה כ"כ. תוססת, חיונית, זו שמסתכלת מבעד לחלון בבית אחותה, ולא רואה עזובה והזנחה אלא כרטיס כניסה לעולם המואר והרחב.
גולדשטיין משכילה להעניק לקרולה את ההזדמנות שהוחמצה, ולא תיתן לטרגדיה המשפחתית בשום אופן לשפוף את קומתה. גם אם היא שוגה בדמיונות היא למעשה ניצחה את השטן - היא חיה. במלוא מובן המילה. "ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון" שר יהודה פוליקר ביצירתו הקאנונית "חלון לים התיכון" - כשקרולה ללא ספק בוחרת בזקיפות הקומה על פני ההסתגרות הדכאנית. "ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון". האם יוכלו מירי ושמעון בשלב הזה של חייהם למצוא את האושר? האם אי-פעם היה להם בכלל סיכוי - ניצבים משני עברי החלון והמתרס - בהיותם נטועים ביותר ממובן אחד בשיכון ילדותם?
