הממשלה והאופוזיציה מאוחדות (כנראה) בצורך להתחסן מפני הקורונה. גם אני שתמכתי בעמדתם של הפרופסור יורם לס ובכירי המדענים והרופאים בישראל סברתי כי החיסון נחוץ, ובגיל מבוגר עם מחלות רקע גם מסיכה ומודעות להצעה לשמור על מרחק בין אדם למשנהו.
ישנם ישראלים שסבורים אחרת. הם סרבני חיסון, וראש הממשלה נפתלי בנט נשא נאום סביר נגד עמדתם. רצוי שיאזינו וישקלו בכובד ראש, אבל דברי בנט אינם מחייבים אותם. זכותם לא להתחסן. זכותו של רוב הציבור לומר כי "אל יבואו בקרבנו". כי כפי שזכותם להאמין שהחיסון אינו ראוי - זכאים כל האחרים לחשוב כי ההפך הוא הנכון.
לפיכך איני מבין את התגובה הנזעמת, וליד ביתו של בנט היא הייתה אפילו תוקפנית-משהו, של הסרבנים. איש לא פוגע בזכותם. אבל איש אינו יכול ורשאי לפגוע בזכות של הציבור הנותן אמון בחיסון לגונן על עצמו כפי הבנתו.
המאבק הגורלי בהקשר זה הוא על בתי הספר. ממילא יש לישראל בעיות בתחום החינוך ובתחרות עם העולם הדוהר קדימה, והן הוחרפו בבטלה הכוללת שכפתה הממשלה הקודמת על בתי הספר ובלימודי הזום. נכון שאפשר ללמוד גם בזום, אבל בפיגור רב. במשפחתי סיפרו שלוש תלמידות תיכון כי האפשרות לחדש את שיעורי הזום נתפשת אצלן כסיוט.
נראה לי כי עקשותה של השרה ד"ר יפעת שאשא-ביטון לנהוג כמימים ימימה תוך התאמה לבדיקות ולבידוד בכל כיתה היא המענה הנכון לסוגיה. "אל תגעו במשיחיי", הוא ציווי יהודי עתיק. אסור לפגוע בלימוד אלא במשורה ובתנאים של אין ברירה, ולא בנדיבות הפזרנית של השנה שעברה.
