לא צריך זעזועים טקטוניים כדי שמגדל הדומינו הפוליטי יתמוטט במשך שנים חשבתי שאחת התכונות של ענף העיתונות, אשר בז'רגון קרוי הבּרָנזָ'ה, היא חוסר פרגון. כשמדי פעם החמאתי למכר או לחבר על ההישג שלו, המשוב לא היה: תודה חבר. זה היה: תודה על הפרגון. לאמור משהו לא רגיל. אלא אם כן אותו עמית פורש מן החיים, או אז הוא מקבל מחמאות מלא החופן. עם זאת, למדתי שזאת גם תכונה ישראלית ואפשר, בכלל יהודית. ככלות הכל המקור הוא ביידיש - "פאָרגֵיינעֶן". הנה ממשלת ישראל, יצור שטרם מלאו לו חודשיים, וכבר נוגחים בו, בּרָך הזה, לגופו שלו ולגופם של עניינים.
אני לא חושב, ומן הסתם איש לא חושב, כי סילוקו של הממסד הקודם והקדקוד שלו היה מסוג "קץ ההיסטוריה" לפי התיאוריה של פוּקוּיאמָה. במידה מסוימת ההפך הוא נכון. יש אלמנט של התחלת היסטוריה של ממסד נורמאלי שבראש מעייניו הוא סיפוק צרכי הפרט והחברה. אלא שהממשלה הזאת לא רק שנולדה בייסורים אלא קיומה, כל יום וכל שעה, הוא בייסורים, ואין בכוונתי לעמוד עליהם כי הם שקופים לכולם, לעניות דעתי כל יום שעובר שהממשלה הזאת מתפקדת. ואם תחזיק מעמד בעתיד הנראה לעין, היא תכנס להיסטוריה כעוד תופעה חסרת תקדים במדינה היהודית.
שכן מלבד הנושאים, לעתים הקוטביים, שמאפיינים את חבריה של ממשלה זאת, מדובר באנשים, בשר ודם. למדנו בהיסטוריה כי גם מנהיגים גדולים לא היו חפים ממשגים גדולים, מגחמות אישיות, מיצָרים ומעשים בלתי צפויים. אפשר להביא דוגמה ממלחמת העולם השנייה. בראש שלוש בעלות הברית עמדו אישים כמו צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין. שלושה אנשים כה שונים זה מזה והם אלה שלא רק שקבעו את האסטרטגיה אלא במקרים מסוימים גם את הטקטיקה. ולכל אחד מהם היו תכונות אישיות לא מלבבות, כאלה או אחרות שהייתה להם השפעה על מהלך המלחמה. נכון שזאת הייתה שעת חרום בינלאומית מן הסוג שהאנושות לא הכירה, אבל בנסיבות מסוימות ובמציאות מסוימת לכל מדינה יש שעת חרום שלה. ואנו נמצאים בה.
זאת לא רק בשל מגיפת הקורונה אלא בגלל התנודתיות בשלטון, כאשר בחוץ אורב הזאב כמו ביצירה של פרוקופייב, אך על העץ לא מצויה ציפור שיר, אלא ממשלה שברירית מאוד ופגיעה מאוד. והזאב הזה יישאר על-כנו, אלא אם כן יחוקק החוק המתבקש כי אדם שהואשם בפלילים לא יוכל להיות מועמד כראש הממשלה. בהקשר זה או אחר, לתשומת לב הסקוּפיסטים במדיה, התבטאות של שר אחד נגד שר אחר, בכל ממשלה אין בה חידוש. בהרכב הנוכחי זה כמעט טבעי.
השלטון מתפקד התקשורת, כדרכה, אינה חוסכת שבטה מן המשלה וזאת תפקידה. עם זאת כמה דברים בולטים, ביניהם התקציב המתוכנן וחוק ההסדרים, לא רק זכו לסיקור נרחב אלא גם לביקורת חיובית מצד כל ענפי התקשורת. אלא אליה וקוץ בה. כאשר בעלי עסקים, בעיקר כאלה שזקוקים להכשר הרבנות למשל, נשאלו לגבי הרפורמה בעניין ביזור מערכת הכשרות, שהם בעדה, רבים תהו כמה זמן תחזיק ממשלה זאת מעמד. שאם לא כן, יורע להם ולא יוטב. ההתייחסות הזאת מלמדת על יחס דואלי לממשלת בנט. מחד-גיסא, זאת ממשלה מתפקדת, ומאידך היא עלולה ליפול במקרים מסוימים כצפוי ובאחרים באופן בלתי צפוי. ואין ספק שאילו הייתה שוררת בה הרמוניה, גם אישית וגם עניינית היא הייתה פועלת טוב יותר.
כך או אחרת, חייבים להביא בחשבון שלא זו בלבד שזאת ממשלת כלאיים מיוחדת במינה, אלא בהרבה תחומים על השרים היה להתחיל מבראשית. שכן, בממשלה הקודמת, בפועל, הכל היה מרוכז בידי אדם אחד - ראש הממשלה. הביצוע, הכושל ברובו, היה בידי השרים כשעל הכל מאפילה הישרדותו של ביבי בשלטון. על המזבח הזה הוא גם הקריב לא רק נושאי חוץ חיוניים למדינה אלא גם את הקשר עם יהדות התפוצות. בכול הנוגע ליחסי חוץ לא מדובר רק בקשר המדיני העליון החשוב ביותר לישראל כמו התמיכה הדו מפלגתית האמריקנית בישראל אלא במדינה ערבית שכנה שיש לנו אתה הגבול הארוך ביותר וגם שלום - ממלכת ירדן. ממשלת בנט עשתה בזמן קצר מה שקלקלה הממשלה הקודמת במשך שנים. זה אמור לא פחות בגורם אחר והוא, כאמור, יהדות התפוצות.
מסיבה זאת שמחתי מאוד לראות את שר התפוצות, נחמן שי, מדבר אל הקהילה היהודית בארגנטינה ב-18 ביולי במלאת 25 שנה לפיגוע הטרור הגדול בבניין היהודי בבונוס איירס שבו נרצחו 85 בני אדם ו-330 נפצעו. בין אם האירוע צוין כאן באופן כלשהו ובין אם לא, דבריו של שי אל הקהילה היהודית סימנו את שיבת ישראל לקשר ההדוק עם היהדות בפזורה, קשר אשר היה משובש מאוד בממשלה הקודמת.
לסיכום. מכיוון שהמועד האחרון להגשת תקציב המדינה, וכפועל יוצא גורלה של ממשלת השינוי, הוא בדצמבר 2021 - מדובר בימי חנוכה תשפ"ב. אז ברכת "שהחיינו" תהיה לה משמעות כפולה. יש קרן אור בעזרת פחית השמן המצ'וקמקת שמצאנו ביוני השנה בגבעת רם. וכבר אמר אבא אבן החכם כי "היהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם".
