מה שאלוף בצה"ל עשה הקדשתי פוסט לספרו של העתונאי גיל קיסרי "דברים שלא סיפרתי", ולאחר מכן נזכרתי בפיסקה מעניינת (בעמ' 46) ואני מביא אותה כלשונה: "זכורה לי חוויה הקשורה ב'סרגיי' - טדי איתן שלח אותי עם מסר כתוב אל מפקד החטיבה בגדרה. בבואי לבניין המטה שאלתי על מקום הימצאו. "בקומה השנייה", נאמר לי. עליתי ונתקלתי במישהו ששטף את הרצפה (מה שנקרא בלשון העם "ספונג'ה"). לשאלתי איפה נמצא המח"ט, השיב לי: "כן, זה אני".
אני מהרהר בכך לפעמים כשאני עושה השוואה בין התקופות. האלוף נחום שריג ("סרגיי") הוא האיש, שבמלחמת השחרור החליט על כיבוש באר שבע.
בלעדיו אין חיים "הטלפון הוא מכשיר נורא. מצלצל מתי שאני לא רוצה. אבל בלעדיו אין חיים". המשפט הזה מצלצל לי בראש ואינני יודע מאין בא. אבל יום אחד, כשישבתי בשעת צהריים בתחנת האוטובוס, הקלקתי בטעות על משהו והמסך נעלם. פשוט השחיר ולא ראיתי דבר. בקיצור, חשכו עיניי. כל עוד חיכיתי לאוטובוס ניסיתי ללחוץ על שלושת הכפתורים שבחוץ וזה לא הביא תועלת. אז התחלתי להקיש באופן אקראי על המסך, אבל לא הגעתי לנקודה המיוחלת.
בינתיים, הגיע האוטובוס ועליתי עם הטלפון והמסך השחור. חשבתי לעצמי: איך אודיע שאני בא לפגישה? איך אזמין מונית כשארצה לצאת? הכל טמון במעמקי הסלולרי שלי. גם מספרי הטלפון השונים, כולל זה של ידידי. בטלפון אני גם שולח מיילים ומקבל אותם, ווואטסאפ פעיל וגם מוזיקה אפשר לשמוע בנסיעה משעממת באוטובוס או לקרוא את החדשות בעתון האינטרנטי. כל זה נעלם. בקיצור, מורא ופחד.
המשכתי לחפש את הפתח האחורי כדי להסיר את המכסה מגב הטלפון. חשבתי, שאוציא את הסוללה ואחזיר, אולי גם הרשע יחזור לתקנו. אבל החיפוש לא הועיל ואת הגב לא הצלחתי להוריד. כלומר הייתה לי ברירה - להגיע לחנות, אחרי שאבלה את אחר-הצהריים בפגישה ואחזור לעיר בערב. אוי.
ישבתי באי נוחות בכסאי והמשכתי לשחק בטלפון האומלל. אולי, בעצם, אני האומלל... ולפתע המסך קצת החוויר. בקושי יכולתי לראות משהו עליו. במסך החיוור הזה מצאתי את נקודת התורפה. הקשתי מיד על הנקודה ונאור המסך. אורו עיניי. הרגשתי על בשרי עד כמה המשפט הזה נכון - בלי טלפון, אין חיים.
אימרה שאני מאמץ בחום הכעס נשאר אצלך ומכביד עליך, החיוך דווקא מאריך את ימיך!
