הִתְחַיְבּוּת חַד צְדָדִית יִשְׂרָאֵל נִדְרַשׁ לִשְׁמוֹע וְלֹא לְהַרְהֵר כִּי דִּבְרֵי אֱלֹהִים הֵם צָו עַל יִשׂרְאָלֵ בְּרַם הַמְּקַיֵּים הַצָּו נִקְשַׁר לַבְּרִית וּבְכַךְ זוֹכֵה לְבִרְכָּתוֹ אֲשֶׁר לוֹ הוֹעִיד ה' הָרִבּוֹן שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם בְּרוּאָיו הַכֹּל נָתוּן לָנוּ רַק לִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו לַעֲשׂוֹת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת אָדָם לְזֻלָּתוֹ לֹא נִדְרַשׁ לָתֵת מְעֶבֶר לְקִיּוּם מְצְוָתוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת בֶּאֱמוּנָה מִכֹּל הַנְּשָׁמָה לֹא לְצַפּוֹת לִתְמוּרָה לַעֲשׂוֹת לִשְׁמָהּ גַָָּמַלְתָּ חֶסֶד לַזֻּלָת בְּרָצוֹן וְלֹא כְּחוֹבָה אַף אִם הַנֶּחֱסַד נִתְגָלה כְּפוּי טוֹבָה זֹאת הַבְּרִית שֶכָרַת ה' עִם יִשְׂרָאֵל קַיֵּם מִצְוָתוֹ גָּאוֹל תִּגָּאֵל ּאלוהים איננו צד להסכם הוא מכתיב הברית עם אלוהים אינה חוזהה בין צדדים שווים. אין כאן חובת ההשכמה הדרושה בדיני חוזים היא בבחינת תכתיב מאת ה' על עמו ישראל. כי ישראל שמע בסיני דבר ה' שדבר אליו וישראל אמר:
נעשה ונשמע, לא התנה קבלת מרות ה' קודם בשמיעה ושקילה והחלטה, הוא קבל ללא תנאי דבר ה' בהקדימו
עשיה לשמיעה. לא מוצר כאן הסכם בין צדדים שווים אלא צד אחד עושה בלי להרהר ובןרא עולם מצווה. לא בכדי ה' אִמֵּץ את ישראל כעמו מכל העמים עלי אדמות לפי חז"ל ה' הציע לעמים את התורה ודחוה לא נהגו כישראל לא נהגו ב"נשמע ונעשה". מכאן חוזרת התורה ומזכירה לישראל כי קיבל עליו לשמור את הברית. על העם לשמור על מצוות התורה בטוב וברע לו וביחוד כאשר העם מוצא עצמו חי ברוחה באה התורה ומזכירה לו את הברית שנכרתה עם ה' בסיני. קיום הברית על-ידי ישראל היא תנאי בל יעבור בטוב וברע והקב"ה תלה הכל באדם כפי שזה קבל ביטוי בפרשת עקב, ללמדך שהכל תלוי באדם ולא באלוהים. קיום הברית מוטל על האדם ולא על הקב"ה. בל נחשוב ששמירת הברית כרוכה בקבלת שכר על-ידי מי ששומר עליה והולך לפיה. עצם קיומה הוא השכר שהאדם זוכה לו בקים את הברית ישראל נשכר בקבלו את התורה ובעשותו הכל לקיים את תרי"ג מצוותיה. המתעלם מהברית שלו עם אלוהי ישראל וסבור כי יש לו אותה בטוחה טועה ומטעה את עצמו לכן אין בן-חורין להפר הברית. הפרת הברית מוציאה את האדם מברית אלוהים אתו. ואם מקים את הברית מתקים גם הכתוב:
ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לךְ (ז/יב,יג) הברית היא בעיקר נתינת ארץ ישראל לעם ישראל, והזכות שנתן הקב"ה עליה לישראל ובעיקר הזכות לשבת בה ולהתנחל בה, כדי להפיק ממנה את אמצעי המחיה. מן החי והצומח. הברית איננה מגנה על ישראל אם הוא מפקיר את הארץ ובז לתורה ולמצוותיה. יכול ישראל לאבד את הברית ולאבד גם את מה שנתנה לו הברית הזאת את הארץ הטובה. הקנית הזכות על הארץ לישראל קוממה עליו עמים נרגזים, חורשי מזימות כדי לעקור אותו ממנה. ואם ישראל לא יקים הברית הזאת הוא עלול לאבד הזכות עליה, על כל המשתמע מכך, לא בכדי תמיד קימי עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם כאשר שומרים נאמנות לברית שכרת עִמָּנוּ.
עשית מצוה לשמה חכמינו ז"ל הקפידו על עשית מצוה לשמה ולא על-מנת לקבל שכר, לפי הכלל האומר:
שכר מצווה, מצווה. ויש עוד עצה טובה שניתנה לאדם האומרת:
המתחיל במצוה עליו לגמור אותה ואם לא יגמור אותה ויבא אחר ויגמור אותה היא תזקף לזכותו של מי שגמר לעשות המצווה. זה שקרה שבעלאת עצמות יוסף זכו במצווה ישראל כי משה שעשה זאת לא נכנס לארץ עם בני ישראל. וטוב שעשית מצווה זו תעשה בצנעה עשיתה בגלוי גוררת שבח ותודה לעושה המצווה, וזה נחשב כמתן שכר על עשית מצווה. אין הדבר הזה דומה למילוי חובת הממשלה כלפי אזרחיה בעשית מעשים שיביאו רוחה על אזרחי המדינה, זו חובתה ויעודה היא איננה בבחינת מילוי מצווה של לא נתחיבה בה הפרשה עוסקת בקיום תרי"ג מצוות הן אלה שנעשות אגב עשיה והן אלה שמתכונים בעשיתן כמדי פעם לא ניתן לדלג על המעשה היפה המבטא את עשית המצווה לשמה ולא על-מנת לקבל שכר. תמיד טוב לחזור ולהזכר בה כי היא מכניסה רטט בלב.
מעשה במלך שרצה לראות צאן מרעיתו אם הם מקיימים את החוק והסדר בלב שלם, לכן התחפש המלך כאחד העם, ויצא בכונה להיטיב עם צאן מרעיתו, עם מי עושה מצוה לשמה עד תומה. המלך הגיע בערב שבת לעיירה יהודית מחופש כעני חסר כל. פגש בראש הקהילה בדרכו לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת, אך כיון שהמלך נראה עני, ראש הקהילה האמיד התעלם ממנו. בתום התפילה ראש הקהילה התחמק והלך לביתו. בין המתפללים היה אדם אחד שבגדיו לא העידו עליו כבעל אמצעים, משראה את המלך המחופש הזמין אותו אל ביתו לעשות את השבת עם משפחתו. המלך המחופש נענה להזמנה בחפץ לב ונכנס לבית המארח העני בברכו את בני הבית בברכת שבת שלום. התישבו האורח ועשרת בני הבית סביב השולחן. אחרי הקידוש הגישה אשת המארח העני את הארוחה, אלא שהתפריט היה דל מאוד שכלל: לחם, ירק גינה, ודג אחד, האמור להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך המוציא לחם מן הרץ ושם בצלחת של האורח את חלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. המלך היה נבוך ובקש מהאורח שיפטור אותו מאכילת הדג ולהסתפק בלחם ובירק הגנה. אמר לו המארח: השם שלחך אלי לזכותני בעשית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע ממני לגמור אותה? אנא אכול את הדג והשם יגמול לך מחסדיו והוסיף אל נא יצר לבך עליך, בני המשפחה ישמחו לזכות אף הם במצווה ויסתפקו בשארית הדג. המלך אכל ושבע והדג בצלחתו לא פחת. אמר לו המארח לאורח הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה. בצאת השבת אחרי ההבדלה, הלך האורח לדרכו כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בגלל מצבו. לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון להתיצב בפני המלך. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל אל המלך. בהכנסו לפני המלך הרים ראשו והנה עיניו הרואות. מולו יושב האורח שהתארח אצלו בערב שבת ובשבת. שפשף עיניו שמא אינו רואה היטב, אלא שזו הייתה המציאות. רצה העני להתנצל בפני המלך על שלא עשה די, לכבודו בהתארחו אצלו, הסה אותו המלך ואמר לו: לו רבים נהגו כמוך, עושים מצווה בצורה מושלמת כהלכה מבלי לצפות לגמול עליה פרט לעשית המצווה לשמה, לא היה דל ואביון בממלכה. היטבת עשות בני, לכן אני שמך בארמון המלך כמארח וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי.
אשרי אלה המקבלים שכרם בעולם הזה בזכות עמלם. בודדים הם בחיי יום יום המקבלם עָשְׁרָם בזכות עמלם. ואוי לאלה שמתעשרים על חשבון טובות שעושים לבעלי שליטה ועשירים שבימינו מכונים הטייקונים. לא בכדי נטבעה לשון חכמים בדבר שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו. דבר זה נכון כאשר הזוכה למצווה ללא תמורה לא אמור הוא לתת תמורה על הלחם שנשלח על פני המים. לא כן אם נותן המתנה דהיינו המשלח לחמו על פני המים משלחו בתקוה כי יגיע ליעד לו צפה ביחוד לא לאלה שקובעים גורלות בממונם והונם. זה לפי פרשנות בחוקי ישראל נחשב בבחינת שוחד. היו דברים מעולם גם בתולדות עמנו היו עשירים ומתעשרים והלוא אומרים:
עשיר כְּקֹרַח לא מצאתי מה היה מקור עשרו של קרח. לענייננו מתעוררת השאלה בפרשה מה עושה העושר לאלה המתעשרים. עושר שבא בקלות הן על דרך הקשרים והן על הכוונה נסתרת מצד בעלי שררה. מתברר כי לא תמיד הדרך לעושר היא דרך ישרה וכשרה לפי אמות מדה של חוק וסדר. עָשְׁרָם של אלה האחרונים ברשימה, מסמא עיניהם ומשבש ראיתם, ומאבן לבם ואוטם אזניהם משמוע זעקת הסבל של הזולת. מצב זה זורע בקרב העם זרע של פורענות זרע רע. מתעשר מן הסוג הזה שוכח את אשר ה' צווה אותו לזכור: שוכח כי לא בכוחו התעשר אלא מדלותם של אחיו. המתעשרים מרוב עשר
רם לבבם ושכחו את ה' אלוהיהם (ח'/ י"ד) בעוד הנטל על שמירת הארץ והמלחמה עליה נופלת על שכמם של עמך ישראל על כן אנו מוזהרים שלא ירום לבבנו ונאמר הכל בזכות
כֹּחִי ועֹצֶם יָדִי (ט/טז) ושלא נחשוב גם כי העושר או הכוח לבדם, הם שמביאים תשועה לעם, בלי האמונה והדבקות במקור כוחו של עם ישראל בתורה ובמצוותיה אין ְעָצְמָתֶנוּ עצמה. צריך לנהוג
בענווה כמשה שהיה
עניו מאוד מאד. הגאוה מוקעת כאן:
אל ירום לבבך נאמר:
הֱיֵה שְׂפַל רוּחַ. הפוסקים התלבטו אם מעט גאוה מותרת, רש"י מסכים עם מעט גאוה כשמדובר במחנך-תלמיד חכם שצריך שתהיה לו השפעה על תלמידיו ושלא יזלזלו בו. ברם פוסקים אחרים אמרו:
"לא מינא ולא מקצתא", אף
פירור של גאווה אסור שיהיה גם למחנך, כי הוא אמור להיות דוגמה לחניכיו לכן מידת
הענווה היא מדה שעליו להנחילה להם, על כן נאמר:
אל ירום לבבך.
לֹא בִּכְדִי נאֱמַר אַל יָרוּם מְאֹד לְבָבְךָ הֶוֶה צָנוּעַ גָּם אִִם ה' מַעֲשִׁיר אוֹתְךָ עֵת לִצמוֹחַ וְעֵת לִנְבּוֹל הִזָֹהֵר פֶּן תִפּוֹל לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן כֶּהֶרֶף יאֹבַד לְךָ הַכּלֹ הִזָּהֵר פֶן יָרוּם לְבָבְךָ לְהַכְעִיס וּלְהָבִיךְ כִּי אֵין לַחֲזוֹת מָתָי גָּם עֲלֶיָך זֶה יַשְלִיךְ שֶׁנֶּאֱמַר כַּטוֹב לִבְךָ בַּיָּיִן הִזָּהֵר לְךָ עֲדָיִן אַל תְּמָהֵר לֹאמַר אָנַחְנוּ וְאַפְסֶנוּ אַיִן כִי הֲרֵי אַתָּה פּהֹ רַק יְצִיר אֱנוֹשׁ עֲדָיִן וְכִי רַק לְעוֹלָם קַיָּם הוּא יוֹשֵׁב שָׁמָיִם 