סילביו פרלשטיין יליד בלגיה שגדל בריו דה ז׳נרו, ברזיל, וחזר עם משפחתו לאחר מלחמת העולם ה-2 לאנטוורפן, היה לאספן אמנות בכל חלקי העולם בהם שהה או ביקר, רכש ידידים מקרב גדולי האמנים, וכך צלח לצבור יצירות אמנות שנוגעות בכמה מסגנונות האמנות היותר פופולריים: החל מהדאדא והסוריאליזם, המשך בפופ ארט ובמינימליזם, ובמיוחד מוקדש אוספו לצילומי טובי הצלמים של המאה.
את התערוכה המוצבת בטוב טעם ובאופן כרונולוגי, אצרו
דויד רוזנברג ו
נועה רוזנברג, כך שהן הציורים, והרישומים והן הפסלים מוצגים במירווחים נאים, כשלציבור יש אפשרות להינות מכל פרט שבהם. את מלוא תשומת הלב לוכדת עבודתו של
מרסל ינקו, ממייסדי תנועת ה"דאדא" בציריך, שהיגר לישראל והיה בין מייסדי כפר האמנים עין הוד. "המסכה עבור פירודזי" מ-1917 היא יצירה מאוד חדשנית כאז כן עתה. ריבוי החומרים מהם היא עשויה מעצים את הרושם שהיא מטביעה בצופה. כך גם ידידותו של פרלשטיין עם הרב-אמן
מאן ריי, שכשרונותיו התבטאו בציור, פיסול ובעיקר צילום, עשוהו לאחד המאסטרים של המאה ה-20. בתערוכה מוצגות כמה מעבודותיו, כמו "הכינור של אנגר" מ-1924.
אהבתו של פרלשטיין לסוריאליזם הביאתהו לרכוש גם עבודות של מאגריט, מאן ריי, מירו ועוד. בעוד זיקתו לצילום, התחום המוערך כיום כמספר אחד בעולם – הביאה אותו לאסוף אבני דרך בתולדות הצילום, של גדולי אמני הצילום במאה העשרים. כך יש אפשרות לשוחרי האמנות לצפות בפנינים כמו של
ברניס אבוט,
הנס בלומר,
ווקר אוואנס,
דיאן ארבוס,
אדוארד ווסטון,
לסלו מוהולי נאג׳י,
אדוארד סטייכן,
אירווינג פן ו
אנדרה קרטש. רובם אגב – יהודים. ענקים גם בתחום זה. צילומו של
אירווין בלומנפלד "הדיקטטור" מ-1937, מהווה ביקורת נוקבת על כל דיקטטור באשר הוא, שראשו ראש חמור, בעוד הציבור מלטפו ומעטירו. תופעה שהייתה קיימת אז, בימי היטלר, וכיום ברפובליקות בננות בהן העם זובח לדיקטטור גם אם הוא למעשה חמור. ואם זו לא בבחינת ביקורת על המישטר וגם בבחינת נבואה, הרי זה מה שהצילום מבטא לכל בר בי רב.
לסיכום: בעיתות בהם מנועים ישראלים לתור בעולם ולבקר בגדולי המוזאונים, שם מצויות היצירות הנודעות יותר או פחות של טובי היוצרים, התערוכה שבמוזאון תל אביב מהווה כעין סיור עולמי בתולדות האמנות, גם אם לא בכל הזרמים אך בכל זאת תורמת לידע ולהכרה במה שהתחולל בתחום האמנות הפלסטית במאה השנים האחרונות. חסר מאוד חלקם של אמני המופשט האכספרסיוניסטי חברי ה"ניו-יורק סקול", שבעקבות המיפנה שיצרו באמנות עבר מרכז האמנות העולמית מפריס לניו-יורק באמצע המאה ה-20. לשאלתי את האספן מדוע חסרה נוכחות הזרם הקובע הזה באמנות באוסף שלו, ענה האספן הצנוע, שמחיריהם היו יקרים מדי. יחד עם תערוכת אוסף פרלשטיין יכול הקהל לחזות בעוד שפע תערוכות חדשות מרתקות, שתהפוכנה את הביקור במוזאון לנסיעה בחו"ל על כל סממניה.