את זהר רוזן פגשתי במשרדו שברמת החייל. ניכר היה בו שהאמנות אהובה עליו במיוחד. בחדרו מצאתי ציורים וצילומים מיוחדים המעטרים את הכתלים. כך למשל צילום הכניסה לעיר העתיקה, שער יפו, של צלם ארמני, כשבחוץ רואים מתחם מסחרי משנת 1930. בין יתר הציורים מצאנו את יצירתו של הצייר הספרדי יהויכים קורולה, את תמונת "ירושלים סביב" של הצייר שמוליק כץ, שניתן לסבו שלמה רוזן כתשורה וכן את תמונתו של בן-גוריון העומד על הראש והפעם עם מאבטחו. כמו-כן משך את תשומת ליבי בקבוק הוויסקי שעומד על השידה בינות לניירת ועל כך בהמשך.

"אימי", מציין זהר, "למדה תיאטרון, ספרות ותנ"ך באוניברסיטת תל אביב ואבי איש משכיל, הרבה לקרוא ספרים, כך שהשיחות בבית נסובו על תיאטרון, ספרות ועל השנסונים הצרפתיים. אני לא בא מהלימודים המסודרים של אנשים שהגיעו מתחום התיאטרון, אבל, כאמור, גדלתי בבית שדיבר על תיאטרון", אומר זהר ומוסיף: "המורה שלי בכתה י' בתיכון, היה נתן יונתן, שהחליט שבשנת הלימודים 1973 הוא יקדיש ללמד את התיאטרון של מולייר ואז... כילד, ביקרתי בתיאטרון הקאמרי ומאז נדבקתי בחיידק המחזאות. בילדותי, כנראה שהיו לי הרבה חלומות ולכן את רובן לא הגשמתי ואז מה שנותר זה לכתוב אותם. וכך אני עושה עד היום". בימי ששי מקדיש זהר שש שעות לכתיבה ובעוד שלושה ערבים בשבוע שעתיים שלוש. "בכל פעם כשעולה בי רעיון בראש, אני הולך לבית קפה וכותב שם שעה או שעתיים".

"מחזאי", מבהיר זהר, "הינו צופה, שלא באמת חי את החיים, אלא בכל מצב הוא מתבונן עליהם מהצד ומספר לעצמו כל מיני סיפורים על מה שרואה. מחזאי מתזמר הצגה שלמה שרואה בדמיונו וזה שונה מכתיבת רומן. לדעתי, כדי להיות מחזאי, צריך להקדיש שעות אימון רבות ותרגול במונולוגים, דיאלוגים וביצירת דמויות שלמות".

בהתייחסו אל עולם התרבות קובע זהר רוזן, כי אנשים צעירים בישראל לא רואים בתיאטרון כחלק מעולם הבילוי שלהם "ואני מאוד רוצה לשנות תופעה זו". גם מנהלי התרבות בפריפריות "סובלים" מהיעדר סקרנות ומדברים חדשים, מחוסר אומץ לב לחנך את קהילותיהם לצרוך ולאהוב תיאטרון וכך הם כושלים בהעדפה של מפורסמים ושל הופעות בידור שטחיות. "בתיאטרון שלי ושל שותפתי לירון לוי אנחנו מנסים לשים את הדגש על: סיפור ישראלי. לדבר בעברית גם כשהיא עממית, שתהיה עשירה ולא שטוחה וסלנגית. ובנוסף, ההצגה הנמשכת שעה ועשרים דקות נעימה לצפייה וזורמת מתמונה לתמונה ולמרות זאת נשמר ייחודו של התיאטרון ברצון להיות נאמן לעולם האמנות כך שהפגישה עם הקהל לא תהיה במחיר של הצגות זולות ועניות. בתיאטראות הגדולים הצורך המסחרי מוליך אותם למחזות זמר שחלקן מהונדסות. כלומר, לא נכתב מחזמר, אלא נלקחו שירים מזמר מפורסם ומהם רוקחים תחת אילוץ סיפור כלשהו. בהצגת אשר משתתפים 9 שחקנים ושחקניות". "הצגה", טוען זהר, "שואפת להיות נס... נוכחות הקהל בהצגה אינה עניין סטטיסטי. לאמור",באו המאות ראו והלכו". בגדיו, פיהוקו, שיעוליו, נגיעותיו, הם חלק חשוב בנס ההצגה... ולכן יש להקפיד עם הקהל, לקרוא לו לנוח לפני, ללמדו להתלבש היטב ולמזוג לו משקה... למחוא גם עבורו כפיים". זהר מציין, כי בנוסף להצגת "אשר", מועלית מדי פעם, לפי הזמנה, הצגה נוספת בשם "גלילה". גלילה היא סיפור חברתי כלכלי שנכתב בימי המחאה החברתית ועניינו כרוך במחיר החברתי שנוצר בעקבות תהליך הבנייה המחודשת (התחדשות עירונית), מחיר בו נזרקים דיירים משכונות עניות מביתם ללא פיצוי הולם. בימים אלה החל זהר לכתוב מחזמר קטן בו ישתתפו 6 שחקנים. אחד השירים שיופיעו בו הוא שיר חורפי: "בכלל לא אוהב, פרח שפורח לא בעונתו. את החיוך תשמרי לאפריל, עכשיו תהי חיוורת כמו שחפת, די לי בזאת".

זהר רוזן בן 63 נולד בקיבוץ שריד לאביו רפי רוזן, מהבנים הראשונים של הקיבוץ ולאמו מרים לבית פראושטטדר ילידת ברלין. האב היה מורה למתימטיקה, פסיכולוג להכוונה מקצועית, אמן שחמט ואיש תרבות מוכר בתנועה הקיבוצית, שפרסם גם את ספרו "בית קומתיים נושם", המגולל סיפורי מיסטיקה ופולקלור על אנשי הקיבוץ. הוא בנו של שלמה רוזן שהיה שר הקליטה בממשלת רבין הראשונה. סבו של זהר, שלמה רוזן עלה לישראל ב-1926 מהעיר מורבסקה אוסטרווה בצ'כיה כשהיה בן 21. היה פעיל בשומר הצעיר ושימש בין היתר כמזכ"ל הקיבוץ הארצי ואחר כך כיהן כחבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השישית בשנת 1965. סבתו של זהר מצד אביו, צילה רוזן, שימשה אחות במקצועה והייתה ממייסדות ארגון האחיות בישראל. האם מרים שנולדה ב-1930 הגיעה עם הוריה ב-1935 לישראל וגרו ברחוב ארנון 9 בתל אביב. הוריו של זהר הכירו בקיבוץ, כשמרים הגיעה אליו ב-1952 בעת ששימשה כמורה בשריד. האב נפטר בשנתו ה-70 והאם בשנתה ה-74.

"סבי מצד אימי", אומר לי זהר, "ד"ר ורנר פראושטטדר, היה ד"ר למשפט שתבע את היטלר, בתקופה שלפני שנבחר, בטענה שהיטלר אינו אזרח גרמני אלא אוסטרי ולכן אסור עליו להיבחר בבחירות לבונדסטאג הגרמני. הוא הפסיד במשפט ואז החליט לברוח מגרמניה, ביום שהיטלר עלה לשלטון ובכך הציל את המשפחה. אחותו, הילדה סימון נותרה שם ונספתה.

במשפחת רוזן גדלו ארבעה אחים: נעמה ברעם בת 66 מתגוררת בקיבוץ עין השופט, זהר ואחותו התאומה איילת קרוא בני 63 המתגוררת בטבעון, היא ארכיונאית ועורכת ספרים, ועדי רוזן בן 54 מתגורר בשריד, איש תרבות הכותב בעצמו מחזות לילדים ושימש בעבר כמנהל הפרומו בטלעד.

זהר, שנולד ב-1958 זוכר, כי בהיותו בן ארבע ישב על ברכיו של המשורר אברהם שלונסקי ובאצבעו עבר על החריץ הקבוע במצחו של שלונסקי. "שלונסקי היה חברו של סבי שלמה רוזן" הוא אומר היום. את לימודיו היסודיים עשה זהר בקיבוץ ואת התיכון סיים בבית הספר עמקים בקיבוץ מזרע. מקצועות ההיסטוריה והספרות היו מועדפים עליו. "בשעורי המתימטיקה, הוא אומר, הייתי חולם..." ב-1975 הוא מתגייס לצה"ל ושוהה רוב הזמן בסיני כאיש חיל השריון. בתום שירותו הצבאי זהר חוזר לקיבוץ ופועל בתחום התרבות. בגיל 24 עזב את הקיבוץ וב-1982 החל את לימודיו באוניברסיטה תל אביב. היה פעיל באגודת הסטודנטים של תל אביב. "זמן קצר חשבתי שאהיה פוליטיקאי"... הוא בעל תואר ראשון במדע המדינה ומשתתף חופשי בשעורי ספרות ופילוסופיה. במקביל הוא התמחה בבנקאות, השקעות ופיננסים. זהר נשוי לאור לבית טוטמן ולזוג שני ילדים: שירי בת 35 מורה לאמנות ואנגלית ויניב בן 29, במקצועו צלם אומן ועוסק בעיצוב ובמחשבים. ב-2003 הקים במודיעין, יחד עם שותפה רונה צורף, מועדון תרבות - "ספרות זולה", שפעל מטעם העירייה במשך שמונה שנים, ובו התנהלו ערבי קברט, פולקלור, שירה ומספרי סיפורים. כל חייו למד בקורסים לכתיבה ולספרות. "ב-2012 התחלתי לכתוב מחזות. במרוצת השנים תמיד כתבתי שירה כולל פזמונאות ומחזות קטנים. אני אדם כותב ואין לי פנאי לתחביבים אחרים". על האמת במחזה אומר זהר: "ככל שתרבה יותר ותמציא לדמויות דברים שלא היו ולא נבראו כך הסיפור יהיה אמין יותר". על החרוזים הכי אהובים... כמו לעיסת ממתק הוא אומר: ככל ששתי מילים בשיר הן הכי רחוקות שונות במשמעותן ואם אחת מהן בת יותר משתי הברות... הרי שהגיית החרוז עבור הקורא תהיה נעימה יותר... מענגת. לזהר רוזן שורשים עמוקים בברלין, מוצא משפחתו והוא ממשיך לפקוד עיר זו בביקוריו במשך כל השנים. זהר מעיד על עצמו כי אהובים עליו המחזאים: מולייר, שייקספיר, ברכט ואיבסן ומהישראלים שמכיר: סובול, לוין, מיטלפונקט, שלונסקי, גרונמן ואלוני. "על המון המוכשרים שפועלים היום עוד אחשוב לטובה"...

בסיום הראיון איתי, הוא ניגש לבקבוק הוויסקי המונח על השידה במשרדו, נוטל אותו בידו ואומר: "שתיית ויסקי נוצרה אצלי בהיותי בן 5. הייתי בן הזוג של סבי, שלמה רוזן, להרמת כוסית קוניאק, בכל עת שקרא לי, הרגל שנשאר עד היום"... ליד ובתוך תיאטרון הרטה, פועלת קבוצת השחקנים בהצגות נוספות: "הדיכאון על ספסל הנאשמים" וה"יער של סיביליה" שכתב המחזאי עומר ארד בבימוי לירון לוי.