ב-206 עמודים צרים ומרווחים (ועוד נספחים) התמודד הרב שי פירון בספרו "ישראל השלישית" עם הבעיות המורכבות והמסובכות של ההוויה הישראלית, ויכולתה של החברה היהודית לשמר את הקיום המשותף.
מי שהיה שר החינוך מעמיד למבחן הזוגיות את הממלכתיות והמסורת, "היהודית" וה"דמוקרטית" להן נוסף גם המימד ה"ליברלי", והוא עושה כן בניתוח מעניין אם כי "קצר המצע המשתרע" ולקורא הזורם עם הטקסט יש גם תחושה ש"תפסת מרובה לא תפסת".
בליבת "ישראל השלישית" ניצבת תפישת הממלכתיות שהקנה דוד בן-גוריון להיסטוריה היהודית המודרנית, שבלעדיה לא ניתן היה לכונן את מדינת ישראל ולמנוע את פירוק המסגרת הלאומית המשותפת. זו בעצם מלוכה בלי מלך, ועם רמת ריכוזיות שלטונית גבוהה שהייתה חיונית לזמנה אבל הותירה צלקות כואבות עד עצם היום הזה.
הספר דן בבעיות של חשבון נפש ציבורי הדורשות אוקיינוס של ימי עיון ודיונים, ומתומצתות באורח אינטליגנטי במגמה של יצירת חומת מגן משותפת לחילונים ולדתיים. זה מצריך, כאמור, דיון מיוחד על "ישראל השלישית".
אך בספר שזורים גם זיכרונות אישיים של נער למשפחה דלת אמצעים. הנה אחד מהם שמסביר יותר מאלף מאמרים: בבגרותו הירבו לשאול אותו אם יש לו קרבת משפחה לרב מרדכי פירון. לא, השיב, רק הרבנית הייתה מורתו. ובכן לאיזו פירון אתה שייך? אביו, אמר שי, הוא רופא השיניים ד"ר אלברט פירון.
באחת מן השיחות הגיב בן שיחו כי הכיר אותו. הוא למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, אבל יום אחד נעלם, וכל זאת מדוע? מפני שלהוריו לא היה כסף לשלם בעבור שכר הלימוד והשליכו את אלברט לרחוב. אלברט כבר לא היה בין החיים. שי הנסער שאל את אמו אם יש דברים בגו, והיא אישרה בפה מלא. ומדוע אבא אלברט מעולם לא סיפר שסגרו את שערי בית הספר בפניו? והרי נהג לספר על לימודיו במקווה ישראל? שי התאכזב. אביו נאלץ להיות טכנאי שיניים והתעקש ולמד והשתדרג והיה לרופא שיניים. ומה באשר לפגיעה בו?
אמא, כתב שי פירון, הייתה במפלגת העבודה ואקטיביסטית. אבא היה מתון ממנה. אבל הכאב צרב. תגובת הנגד של אבא הייתה שלקח את הילד שי על כתפיו והלך איתו לאסיפות של הליכוד וזה קרא בקול כמצוות אביו במלוא גרונו: "בגין לשלטון! בגין לשלטון"!, וזו הייתה נקמת ד"ר אלברט על חרפת בית הספר במקווה ישראל, שהסתיר ממשפחתו. הרי לכם כל סיפור השסע על רגל אחת.
