הרהורים בעקבות פרשת "כי תצא" (א')

פרשת "כי תצא", הפרשה הששית בספר "דברים", מתחילה בפרק כ"א פסוק י' ומסתיימת בפרק כ"ה פסוק י"ט. אומנם הפרשה נפתחת בסערת חוקי מלחמה, אך היא רוויית חמלה ובזאת גדולתה של הפרשה. משה בנאומו האחרון לעמו טרם כניסתו לארץ מבקש לתת ביטוי לחמלה ולהקיפה בחוקים, כאשר מסביב מתרחש הדבר האימתני ביותר הקוטל חיים - המלחמה. זו פרשה המפגישה אותנו עם שבעים וארבע מצוות. אנחנו מתוודעים לגלריה עמוסה בשלל נושאים, הנוגעים בתחומי חיים רבים ומשמעותיים - המשותף לכל הנושאים בפרשה מתבטא בהתייחסות ובאכפתיות כלפי האחר - ניכרת במיוחד הדגשה והבלטת החמלה לחלש, שגורלו נתון בידינו, יהיה זה האפרוח או יהיה זה העץ בשדה. תקצר היריעה מלהתייחס לשלל הנושאים בפרשה, לכן אשוטט בנגיעות קצרות על פני הציוויים, שכבשו את לבי ובאים לידי ביטוי בפרשה שלנו. בנאום האחרון של משה שבתה אותי גישתו המבקשת, סליחה, הדורשת (!!) מאתנו לסלק מתוכנו את כל גילויי השנאה - לֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי כִּי-גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ"(דברים פרק כ"ג, פסוק ח'). אני מייחל בכל לבי, שכל מילה בפסוק הזה תקרום עור וגידים במציאות חיינו היומיומית רוויית השנאה חסרת המעצורים לאחר החי בתוכנו במדינת ישראל. כשאני שומע קנאים דתיים צורחים בהפגנות בסמטאות ירושלים המזרחית: "מָוֶת לָעֲרָבִים", אני חש שבמלל המתלהם, הפרוע, הבוטה וגס הרוח הם רומסים את ספר דברים פרק כ"ג פסוק ח'. יתרה מזו מדגיש החוק שהבנים, אשר יולדו מנישואים עם אדומי או מצרי, בהגיעם ל-"דוֹר שְׁלִישִׁי, יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה" (שם, פסוק ט'). הגם שיש לי ויכוח מר עם מספר לא מועט של נקודות מוצא, הבאות לידי ביטוי בחוק המקראי, אני רוצה רק להבליט במאמרי זה ממה אני מתלהב, כשאני בוחן את הוראות החוק בפרשה שלנו תוך כדי השוואה לחוקות אחרות מאותה תקופה, כמו חוקת חמורבי, המחייבת להסגיר את העבד שברח מאדונו. בספר דברים בפרק כ"ג בפסוק ט"ז נאמר במפורש: "לֹא תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל-אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ... " ואף באה הדרישה, לא רק שאסור להסגיר את העבד הבורח, אלא חובה לסייע לו "עִמְּךָ יֵשֵׁב, בְּקִרְבְּךָ... בְּטוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (שם, פסוק י"ז).

קטילת חיים

בהמשך רואה הפרשה את מימוש חובת החמלה האנושית כלפי ציפור במצוקה, כלפי בעל חיים חלש מאתנו, בהדגשה את השכר הזהה למקיים מצווה זו לשכר המקיים את כל ציווי עשרת הדברות, וזאת "לְמַעַן יִיטַב לְךָ וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים" (דברים, פרק כ"ב, פסוק ו'). החמלה, המובהרת בפרשת השבוע שלנו, היא חלק מהוויית החיים לה אנחנו נדרשים, הווייה החותרת ללא לאות ללמד את נפשנו לאהוב את הטוב, לראות את התועלת הרבה שבטוב ולדבוק בו. אני מבקש לסיים את החלק הראשון של המאמר בנגיעה קלה בחוקי המלחמה, הפרוסים בפרשה שלנו בפרק כ"א בפסוקים י-י"ד, בפרק כ"ג פסוקים י'-ט"ו וכן גם בפרק כ' בפרשה הקודמת, פרשת "שופטים". אי-אפשר להתעלם מעוצמות החמלה ומעוצמות האהבה, שהחוקה המקראית דורשת מאתנו לקיים במציאות של קטילת חיים והרג המתרחשים בעת מלחמה. אי אפשר שלא להתרגש מעוצמת החמלה, שבאה לידי ביטוי בהוראה בפרק כ' פסוק ה': "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְלֹא חָנְכוֹ יֵלֵך וְיָשׁוּב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנֵכֵנוּ". רבים הם הצעירים שבונים את ביתם לראשונה, ובעת מלחמה העוצמה המוסרית של המחוקק דורשת לפטור אותם משרות צבאי, פן אחר יחנוך את ביתם. המחוקק המקראי רגיש למציאות פן חייל צעיר לא ישוב מהקרב, קשה למחוקק לקבל מציאות שצעיר נטע כרם טרם המלחמה ואחר יבצור את הגפן, כאמור: "אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשׁוּב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ" (שם, פסוק ו'). כואבת לי עוצמת הפער בין האווירה הלאומנית הבוטה השורה בציבור רחב בישראל ובין החוק המקראי האומר שחור על גבי לבן בספר הספרים שלנו - "לֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי" והסיבה להוראה זו - "כִּי אָחִיךָ הוּא". להוראה מתווסף הציווי - "לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי" והסיבה להוראה זו - "כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ".