מפקד חיל-האוויר לשעבר אליעזר שקדי בחר לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו כפסיפס של סיפורים אישיים מרגשים. אלמלא הכתירה כבר האניה ינגיהארה את הרומן הגדול שלה על ניו-יורק הנוצצת והמטורפת בשם "חיים קטנים" ראוי היה להעניקו לשקדי. חיים גדולים של ישראלי למופת במשקפי חיים קטנים.
שקדי הכתיר את ספרו "למה, מי זה מייקל?" (הוצאת ידיעות אחרונות). מי שיקרא יגלה כי האיש המשני ביותר בספר זכה ששמו יתנוסס עליו.
העלילות רבות. גם ביקורת עצמית. זלזול בלתי ראוי מצידו של שקדי הצעיר במפקדו. תחושת שליחות לאומית בקשר עמוק למורא השואה, שכן אביו - מחנך - היה מניצוליה בזכות איש הציבור משה קראוס, שארגן בתי זכוכית - מחסה -ליהודי הונגריה. אהבת ישראל ומחויבות גואה לפלא שבקיום ריבונות יהודית.
שקדי אינו מציג את עצמו כגיבור, והגאווה העצמית בספרו מידתית. כאשר פגע והפיל שני מטוסי אויב עשה שניות ארוכות בצער שלא ראה מצנחים נפתחים מעל לראשם של הטייסים הסוריים.
יש לשקדי נטייה להיות "בחור טוב". בספרו סיפר על שיחה בלתי שגרתית בארבע עיניים עם אהוד אולמרט, שפרצה את המחסום האחרון לפני תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. על המחלוקת שקדמה לתקיפה באשר לדרכי הביצוע דילג כליל. כי החלופה הייתה מאת ראש המוסד מאיר דגן, מתחרהו בעניין זה וחברו ביום-יום.
שקדי נולד מחנך לא פחות מאשר טייס. ערב אחד הגיעה כל הצמרת הביטחונית ובראשה אמנון ליפקין-שחק אל ראש הממשלה שמעון פרס שעמד לצאת לחו"ל. הוצגה בפניו תוכנית תקיפה, שהכל תמכו בה. זה היה בנתב"ג. פרס שמר על שתיקה, עבר מאחד לשני ולחץ את ידו, ורק בצאתו אמר כי הוא אוסר לבצע. שקדי הסתיר מהקוראים את האכזבה. תחת זאת ביקש לראות בכך שיעור בדמוקרטיה ראויה. קצת סוכרתי מדי.
קשה לבחור במצבור הסיפורים הנוגעים ללב משהו המשקף את הדילמה. אולי זה: שקדי קיבל הוראה לתקוף יעד מבוצר היטב בטילי חיזבאללה, עם הוראה מוזרה וחסרת תקדים להימנע מ-270". הוא רתח. אין דבר כזה בחיל-האוויר. דיבר בזעם עם מפקדו. רגע, מה האיסור הזה "270"? זו הוראה הקובעת כי אם ההצלחה אינה מלאה כבר ביעף הראשון נאסר על הטייסים לחזור ולתקוף את היעד הממוגן.
כתום מריבה טלפונית עם הממונה עליו נאמר לשקדי בכעס שיעשה כפי הבנתו. אכן אירעה תקלה והוא היסס ובכל זאת הרשה לאחד הטייסים לחזור ולתקוף בהצלחה מלאה את היעד. בבית המתין לו תחקיר נוקשה, שיצא ממנו בשלום למרות שחלק מבכירי החייל מתחו עליו ביקורת חריפה. שקדי נותר עם תעלומה מציקה מי החדיר לפקודה באורח תמוה את האיסור לבצע "270", ולא פתר.
שנתיים לאחר כן נקרא להציג מבצע דומה בפני יצחק רבין. כדרכו ירד רבין לפרטים. הוא שמע ושתק. נאמר לו כי המוזמנים לפגישה הבאה כבר בדלת. הוא הניח להם להמתין והורה לשקדי לחזור ולהציג את התוכנית, ושקל ושתק, וידע כי גם הפעם טילי החיזבאללה מסכנים את הטייסים ועבר זמן עד שרבין אמר: יש אישור, אבל בלי 270. ואז הבין שקדי מי שתל את האיסור ל-270 בפעם הקודמת.
(מוקדש ל-י. שלנו ולחברותיו ולחבריו שבחרו במחויבותם לחרותו של העם היהודי להתמודד גם בחום של אוגוסט על "לך שמים, לך ארץ".)
