משבר הקורונה פתח לדיון שאלות רבות בתחום המשפט והגישור המסחרי כמו גם ביחסי העבודה אצל מועסקים ומעסיקים רבים, שהרי ברור לכל הצדדים שחוזים והסכמות רבות לא קוימו עקב חוסר יכולת של אחד מהצדדים לקיימם. הבעיה מסתבכת כאשר נדרשים לשאלה אם הפרות אלה יכולות להיחשב ככוח עליון.
לדוגמה סכסוך שהגיע לכותב שורות אלה שבו צד אחד נכנס לסכסוך כבד עם לקוחות, כיוון שלא היה ביכולתו לבצע עבודות להן התחייב. אותו צד לא יכול היה לקיים את חלקו בהסכם מכיוון שחלק מחומרי הגלם לא הגיעו לארץ.
בשל מצב התובלה הימית בשנה האחרונה מתרבים המקרים של חוסר עמידה בזמנים ובעלייה מאוד מאוד גדולה בעלויות ההובלה הימית. הסכמי סחר רבים מופרים בעקבות החלטה והשלמה של ספקים לספוג את קנסות ההפרה שהן נמוכים מההפסדים הצפויים עם קיום החוזים וספיגת העלויות הגבוהות. חמור הדבר במקרים בו עלות הסחורה יחסית נמוכה ואז עלות ההובלה הימית מתייקרת במאות אחוזים, לדוגמה עם עלות הסחורה הממלאת קונטיינר היא 23,000 דולר ההובלה הימית בעבר הסתכמה בכ-2,000 דולר ובימים אלה היא יכולה להגיע ל-12 אלף דולר. כלומר, יותר מ-50% מערך הסחורה, והאבסורד הגדול שגם על ההובלה ישלם היבואן את כל מיסי היבוא.
גישור אחר שהגיע לשולחני הפך מגישור בין שני צדדים לגישור בין 3 צדדים, כאשר שלושת הצדדים למעשה היו הנפגעים. כל הצדדים לסכסוך לא רצו "לשבור את הכלים" אך בשל חוסר במכולות, המוביל הימי לא יכול היה להוביל את הסחורה ליצרן, שלא יכול היה לספקה ליצרן, שלא יכול היה לספק ללקוח את הזמנתו. ברור היה ל-3 הצדדים שבית המשפט יוציא את 1 או 2 מהם צודק, אך אף אחד מהצדדים לא יהיה מורווח כיוון שהפיצוי הכספי תמיד יהיה יותר נמוך מהרווחים בעסקה המתמשכת ש"תתפוצץ", אם תגיע לבתי המשפט. בהסכם שהושג בגישור כל הצדדים תרמו מרווחיהם העתידים והחוזה הרב שנתי ימשיך להתקיים.
ההוראות השונות בהקשר למשבר הכלכלי והבריאותי נותנות את סימניהן גם בכמות התיקים שנפתחים לאחרונה, כמו גם קונפליקטים שמגיעים לשולחנם של מגשרים רבים עוד בטרם הגעתם לבתי המשפט בתחום יחסי העבודה.
זכות לחיים סכסוכים חדשים מתחילם להתגבש גם בהקשר של היעדרויות עובדים ממקום העבודה עקב בידודים והערכת חופשות, מועסקים רבים שלקחו את חופשתם השנתית בחו"ל, כאשר חזרו לארץ התברר כי אינם יכולים לחזור לעבודה עקב בידוד, ו/או הורים רבים שילדיהם נחשפו לחיוביים וההורים נאלצים להישאר עם ילדם בבית כיוון שאופציית הסבים לא קיימת... עקב כך ניתנו גם מספר פסקי דין דרמטיים בתחומים שונים.
ניקח לדוגמה פסק דין דרמטי שניתן לאחרונה על-רקע ההתנגדויות להתחסן - בפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה נקבע כי מעסיק רשאי למנוע את התייצבותו לעבודה של עובד הוראה שלא התחסן כנגד נגיף הקורונה ומסרב לעשות בדיקה לצורך הצגת תוצאה שלילית.
בית הדין האזורי בתל אביב פסק כי מבחינת עילת התביעה, לא ניתן לקבוע כי זכותה של עובדת גוברת על זכותם לחיים של תלמידים, הורים וכלל צוות בתי הספר. יתרה מכך, חובתה של הרשות המקומית להגן על התלמידים, שאר המורים ובני משפחותיהם.
בפסק הדין נכתב בין השאר: "אף כי אין בפנינו הסדרה מפורשת בחקיקה או הסכמה קיבוצית בדבר הגבלת כניסה של עובד למקום עבודה ללא בדיקת קורונה שלילית בהעדר התחסנות, אין מקום לקביעה כבר בשלב זה של ההליך כי סיכויי תביעה של המבקשת גבוהים, כאשר בוחנים את עילת התביעה בה אוחזת המבקשת".
כבוד השופטת מירב קליימן ציינה כי "שיקולי מאזן נוחות הנשקלים בעת בחינת בקשה לסעד זמני, בשלב זה נוטה באופן ברור לכיוונה של המשבר ושל האינטרס הציבורי, ושים לב למידע הקיים כיום בקשר עם יעילות החיסון במניעת הדבקה ולאחר שקילת הנזק הברור והמיידי שעלול להגרם לתלמידים". מדובר בתקדים שישליך על כל המשק.
הדעות חלוקות אם בית הדין לעבודה עשה את האיזון הנכון בין זכויות העובדים לבין טובת הציבור בכללותו. כל עובד רשאי להחליט על גופו וזכותו להתחסן או לא, אך כל עובד חייב לשאת באחריות להחלטתו. קיימת גם בעייתיות בהטלת האחריות על המעסיקים אשר רוצים להגן על עובדיהם ועל הקהל המגיע בשערי מקומות העובדה.
