התערוכה המרכזית המהפנטת את כל רואיה היא שטיחי הקיר המונומנטליים של מריק לכנר. את כל הישגיו במשך השנים בציור מופשט אכספרסיוניטי, המשולב בדימויים ארציים ותת-מודעים הוא ממחיש הפעם בעיבודים בגיוונים שונים ובטכניקות שונות בעבודות הטוויה של השטיחים. הצבעוניות המרהיבה הכובשת כל כך לבבות עולה על כל יתר האלמנטים בעבודותיו אלו. מריק לכנר (יליד 1967, צ׳רנוביץ, אוקראינה) הוא כבור סוד שאינו מאבד אף טיפה. ביצירותיו הוא ממזג את כשרונו עם הידע של כל מה שספג בשנותיו בשהותו בגרמניה, שם גם לימד, כשניכרות עליו השפעות גדולי הציירים הגרמנים מאז ועד היום. בעוד באמריקה ובמרכזי אמנות אירופיים עדיין השתעשעו באמנות המינימליסטית והגאומטרית, סמל לדלות החומר ולצמצום בהבעות רגשות שחלו באיפיון האנושי, אצל מריק לכנר הרגשות גואים ומובעים בכל יצירה שלו. כך הוא מצליח לחדור ללב כל צופה ולהפעימו. הציורים המומחשים באמצעות השטיחים (כי יש להתייחס אליהם כאל ציורים, אמנות פלסטית ולא רק חומרית בגלל חומריותם), מוזנים מכמה מקורות. הן מתחושות התת-מודע שלו כאדם, כולל פחדים וחששות באזכור המוות, מה שקיים בקרב כל אדם, והן מהקשר ליצירות ספרותיות קלאסיות כמו ספרו של אובידיוס "המטמורפוזות", שממנו נגזר שם התערוכה "ספר השינויים". ספר המבקש מהאלים להכביר עליו מהמוזה, על-מנת שיוכל ליצור שפע בגיוון היצירות, ללא חזרה של כל אחת על קודמותיה, דבר המאפיין לרוע המזל אמנים רבים בכל תחומי האמנות. כשצופים בסיפורים השונים המבצבצים מכל שטיח, נזכרים בתערוכות השונות של האמן היהודי האמריקני ארצ׳י ראנד, השואב את מעייני יצירתו מהתנ"ך. גם מי שלא נוסע לארה"ב ויכול לצפות ביצירותיו המעטרות בתי כנסת חשובים רבים בניו-יורק ובשיקגו, הרי בשכונת בית וגן בירושלים, בקירות החיצונים של מכללת הנשים שם, מוצגים על קיר גדול אחד, סך ציוריו של ששת ימי הבריאה, ובקיר הניצב שלו, ציור בודד כשם המיזמור "אשת חיל מי ימצא", אותו הגבר שר לרעיתו בשובו הביתה לאחר תפילת ערב השבת. כל אחד מציוריו המונומנטליים מספר על יום אחר מבריאת העולם. מפעים. כך בתערוכותיו שצפיתי בין היתר בניו-יורק, הוא התייחס בכל אחד מציוריו לסיפור אחר מהתנ"ך. כך מתחברים שורשי המוזות של ציוריו של ארצ׳י ראנד לשורשי המוזות המיתולוגיים של מריק לכנר. הכל מתחיל ונמשך מהמיתולוגיות. כך גם כל האמנות המערבית על כל תחומיה החל מימי הביניים ועד היום, נטועה באלמנטים מהמיתולוגיה הנוצרית וממחישה אותם לצופים. גם אם לא מתעמקים בהלכי הנפש ובמעמקי הסיבות לשימושיו של לכנר בדמויות השונות, כולל העכביש, הגולגולת והמוות, הרי שפע הצבעים והצורות המופשטות העשויים בחומריות עבה אפילו תוך שימוש פרימת החוטים שבשטיח - הם כובשים את העין מהשנייה הראשונה. מזמן לא נראתה בארץ כזו חיוניות והשתלחות כזו ביצירה בשימוש במשטחי צבע חופשיים, כמו בהנחות המיכחול שאיפיינו את ציוריו מימי התערוכות שלו בגלריה ג׳ולי מ׳ בתל אביב, לפני כמעט 20 שנה. לצד תערוכתו של מריק לכנר מרתקת גם תערוכת יעל פרנק "גריד", במיוחד בצילום הווידאו על הקיר, וכן תערוכתה המעניינת של הילה טוני נוביק "להמתין בשמש". גם אם ה"החדרים" שהיא יצרה - רוב קירותיהם פעורים-חסרים, וגם אם את רעיון יצירת "החדר" כנושא בפיסול ראינו כבר לפני עשרות שנים וחזר שוב לאחרונה אצל לוקאס סאמארס, בצורות שונות, הרי היצירה של הילה טוני נבוק מרעננת מאוד באפשרויות הגלומות וביישומו של הרעיון - "להמתין לשמש". התערוכות הכה מוצלחות ומרתקות במוזאון הרצליה, שאת רובן אצרה מנהלת המוזאון איה לוריא, הן בבחינת מתנה לאוהבי האמנות, שאינם נדרשים להלך קילומטרים במוזאון גדול, והממדים של מוזאון הרצליה מאוד אנושיים ומתאימים לכל אחד. ברכות להצלחת שש התערוכות.