כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם מוגבלויות, עם אלה, שנראים לנו שונים מאיתנו, האם למדנו לקבל את האחֵר? לנואמים מעל בימות, הקריאה לשוויון ערך אנושי זה אכן חלק מהרפרטואר של שוחרי הקִדמה והיחס ההוגן לחלשים ולמוגבלים. השאלה היא, כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם סוגיה זו כדרך חיים? האסופה (אנתולוגיה) 'מוסיפים על האור' נותנת פתחון פה לאלה, שהחברה מתקשה לקבלם כשווים, ורְאו נא, כמה אור הם מוסיפים בדרך הביטוי המרגשת שלהם. אנשים, שמוגדרים "עם מוגבלות", אך בדרכם אל היצירה, כנפיהם פרושׂות והם ללא מגבּלות ביצירתם. את האסופה ערכה הסופרת אסתר דגן קניאל: לצד העורכת פעלה ועדת היגוי שעמלה יחד עמה לילות כימים. אתה קורא את היצירות ואת הווידויים המרגשים, ואתה מבין, כמה יש בכוח האסופה הזו לחולל שינוי, לתרום לתמורה במודעות של כולנו לנושא כה רגיש, להפנים את העיקר: זה קובץ יצירות ומסות, שֶחוט השני שלהם - הזכות של כל אדם לכבוד אנושי, וכמובן, הזכות שלו כיוצר לבטא את עצמו. מי שמניח את האנתולוגיה מידיו לאחר הקריאה הסוחפת יודע, שיֵש מוטו שיש לנצור: הכרת השונות בינינו כבני אדם, זהו הבסיס לכל תקשורת של כבוד הדדי. מי שקורא את היצירות נסחף ומתרגש מן הכתיבה בסגנון הווידוי. המסר שמעביר שי פירון, לשעבר שר החינוך, בדברי הפתיחה שלו, נועד לטלטל את כולנו: מעצם היותנו בני אדם, כולנו מוגבלים. המגבלה של כל אחד מאיתנו לא באה אלא לצמצם כוח אחד ולהרחיב את השני, בבחינת 'מן המֵצר קראתי יה, ענָני במרחב יה'. לשר לשעבר שי פירון קריאת כיוון חד-משמעית: 'אני מאמין שגיבושה של תרבות לאומית אחרת יכול לסייע רבות לשינוי במעמדם של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית'. היצירות שמופיעות באנתולוגיה אכן מיטיבות להפנות אלינו זרקור של אור למחויבות המוטלת על כל אחד מאיתנו. המשוררת אורית מרטון כותבת בשירה 'עיוורון': "עולמי הפנימי מעמיק וגדל, ואתה מרחוק מוחא כפיים, לא לי. העולם סביבי הולך ומצטמצם הולך מחשיך עד יכבה ואתה לא מוכן להדליק את האור, בשיר אחר שלה 'אחת מכולם' היא זועקת: "ואני שוב כאחד האדם/ הלילה הזה לא בחסד אבות/ אלא בזכות האור שזרח בקרבי/ ומבקש לזעוק את עצמי". הווידוי המרגש של יוספה אבודגה מתאר את הדרך שבּה אמה הקנתה לה כלים להיות חזקה בזכות עצמה. "אמא הייתה האור בחשכה שלי....והייתה העיניים שלי, מן הלב החוצה... היא הייתה המצפּן שלי בכל תחנה ותחנה בחיי,..". את היצירה המרגשת היא מסיימת במילים: "היום גם אני פורצת דרך, מקבלת אחריות ולא מוותרת, מסייעת לאחרים, מגשרת, פותרת בעיות, מתנדבת, מסייעת לחלשים. וכאשר אנשים מכנים אותי 'אשת חיל' ושואלים אותי מאיפה האומץ, החוכמה והיוזמה, אני נזכרת באימא רג'ינה הגיבורה שלי. אני יודעת שהיא מביטה בי מלמעלה וגאה בי. אומרים שאני דומה לאמא". המאבק במוגבּלות, הוא מעל לכול פנימי: וכך כותב דניאל סנד, בעל תסמונת דאון: "תמיד אתגעגע/ כמו הרוח/ שאנחנו חזקים/ וממקומות נמוכים נתרומם/ ידעת/ מילים, חסרונך לא יגידו". בסוף הקובץ מופיע דבר ועדת ההיגוי - ונצטט משפט מפתח: "המוגבלות באשר היא אינה מהווה מחסום ואין בה היעדר כלשהו. ההפך הוא הנכון, יש בה כדי לעודד את פרץ היצירה". שיר לשיר, רשימה לרשימה, מסה ועוד מסה- ואנו מקבלים ערכים, שלא יסולאו בפז: המסרים מחלחלים מן היצירות: כל חברה מחויבת בשמירה על כבוד האדם ובשמירה על כבוד השונים שבתוכה, כולל בני אדם עם לקויות, נכויות ומוגבלויות. חברה אמורה להעניק כבוד לכל אדם, באשר הוא אדם. על-פי המסורת היהודית: כל אדם נברא בצלם אלוהים. השיר של אהוד מנור המובא כמוטו אכן מעביר את המסר: "אור פנימי מנבכֵי חלומי אור פנימי שמֵאיר את דרכי אל החום, אל התום אל עצמי". היצירות המובאות אכן חושפות נבכי חלומות, שבילֵי הבּעה אל החום ואל התום. הבקשה לאהבה ואַחווה עולה מן הכתוב, זה חשוב לכותבים, זה חשוב לכולנו, למען נשמור על הווייתנו האנושית: נכון, אנו מכירים את התופעה שאנשים עם לקויות זוכים ליחס מיוחד מן הסובבים אותם, אך לא פעם מדובר ביחס של רחמים, של עמדת חסות, ולא של שוויון ערך אנושי. כדי להכיר בערכו של האחר, עלינו לראות בו אדם שווה. כולנו שונים זה מזה, וכל אחד צריך להכיר בשונות של עצמו ושל האחר. ובו זמנית, עלינו להכיר בכך, שכולנו שווים. הכותב, שחי עם מוגבּלות, חש גם את חולשתו מול החברה הנורמטיבית: כך כותבת עמליה בן שבת: לומדת ללכת במקומות שבהם כולם כבר רצים. לפעמים נופלת במקומות שאחרים מזנקים. מביטה יום יום לפחדים בעיניים. את מרבּית כוחותיי מקבלת משמַיִם. האנתולוגיה מציבה את שביל האור, אבל חשוב שנפנים את הערכים. לא די לנו בכוונות טובות, ביחס לבעלי הלקויות: יש צורך במעשים. האנתולוגיה הוכנה, כדי לתת להם ביטוי ליצירתם. אנו מעניקים להם יחס של כבוד, ומובילים תהליך, שבו בני אדם עם לקויות יכירו גם הם בכבודם ויפנימו את זכותם לכבוד. אנו על ספּו של חודש אלול, ואלה ימים של רחמים. ומתוך האסופה בוקעת זעקתה של אחת הכותבות, אביטל סיאני: הנה היא קרֵבה ואני שומעת פעמי צעדֶיה מרחוק מהדהדים בקולי קולות. ואין בי עוד סבלנות לחכּות לה לשעת רחמים זו. (179) אסתר דגן קניאל וחברי ועדת ההיגוי באו להדהד את השירים שבקובץ בקולי קולות. הם מבשׂרים תמורה. הם אכן סנונית המבשׂרת את האביב. הבה נראה באנתולוגיה זו ניצוץ, שיביא את האור. הבאת היצירות לכולנו באנתולוגיה - זו דרך לעודד את הפתיחות בחברה כלפי אנשים עם לקויות, ואת שמירת כבודם כבני אדם וכיוצרים.