להלן תעודת הזהות העזתית שלי: מאז נמנע ממני לנהוג לפני כתשעה חודשים לא ביקרתי ביישובי עוטף עזה (אם למישהו יש רצון לעשות כמה שעות בנתיב שבין "החץ השחור", הגדר המערבית בקיבוץ כפר עזה והחיץ בין נחל עוז לבין הרצועה, ולסיים במסעדת "אצל איתן" בשדרות אשמח להצטרף ולממן את הנסיעה הארוכה). אך בביקוריי הרבים בעבר היכרתי על בוריים את "צבע אדום" ותפיסת המחסה, ופגשתי פעמיים בימי לחימה את נכדי שפיקד על קטע או גזרה בגדר ההפרדה והגעתי עם רון בן ישי לעמדת צלפים ממערב לנחל עוז ושאבתי גז מדמיע ונוכחתי במתן היתר או פקודה לירי, והזירה מוכרת לי עם אש בשדות.
בדעת מיעוט אני טוען, לאחר התבוננות ממושכת במתרחש מול עזה, כי מבצעי צה"ל בשנות כהונתם של אהוד אולמרט ובנימין נתניהו השיגו את יעדם. הם העניקו לתושבים כמה שנים של פריחה והתרחבות בין מבצע למבצע. הבעיה היא שהפוליטיקאים לא הסתפקו בהבטחה של שקט לתקופה מוגבלת אלא דיברו על חיסול מוחלט של הבעיה. הם מכרו לתושבים המקומיים אשלייה. לא יהיה שלום בין ישראל לבין ארץ הפלישתים כל עוד לא קמו משני עברי גדר ההפרדה אנואר סדאת ב' ומנחם בגין ב'. בנתונים אלה המבצעים הצבאיים משיגים את מטרתם האפשרית, הסבירה, המעשית.
אני תומך בהזרמת חשמל נוסף ומים, ובעידוד השקעות כלכליות ברצועה הנמקה ברעב ובייאוש. זאת בהתנייה שנשמר השקט. גם תומך בהצעה להקים נמל בלב ים כדי לאפשר זרימה בפיקוח של סחורות מעזה ואליה. בעידן של רגיעה ראוי לאפשר לכמה אלפי עזתים להתפרנס ביישובים הסמוכים לרצועה כפוף להנחיות השב"כ.
הממשלה טועה כשהיא מטילה על עצמה את עונש הקאזוס-באלי, דהיינו כאילו היא חייבת להגיב מיד על כל תקיפה של מחבלים פלשתינים מעזה. איני חולק על התגובה אלא על ה"מייד". למשל, בשבוע בו יוצא נפתלי בנט למפגש ראשון עם הנשיא ג'ו ביידן ישראל יכולה להרשות לעצמה כמה ימים ללא תגובה צה"לית בעזה. להפך, ראוי לתמרץ את משרד החוץ שייובש על-ידי הממשלה הקודמת ולעסוק בהסברה רחבה לגבי הסיבות להתפרצות האלימה בגבול עזה. חובת התגובה המיידית היא טעות. יש להשאיר מועד התגובה הישראלית פתוח לשיקול דעת.
אך ברמה הטקטית אסור שהציבור בארץ ובעולם יצפה בתצלומים שנראו אתמול ושלשום סמוך לגדר המגן ולעמדות הצלפים. תפקיד צה"ל אינו רק למנוע תקרית כה נוראה שמחבל פלשתיני ירה אל החריר בקיר ופגע בצלף בראל חדריה שמואלי, שהכל מאחלים לו החלמה ושיקום מהירים. כל התקרבות לגדר ולקיר ולנוכחות הצה"לית בתחומי ישראל חייבת להיענות באש מהירה עוד לפני שהמחבלים מעזים לפרק את הגדר או לירות לעבר לוחם ישראלי.
הכלל הוא, שכל האזור שהפלשתינים התפרעו בו עוד לפני הפגיעה בלוחם הישראלי חייב להיות שטח סטרילי, ועל הצלפים לכוון לפגיעה בפיקה של הברך הפלשתינית. אולי גם בפיקה של שתי הברכיים. ישראל יכולה לספוג את היחס הביקורתי העוין גם אם סרט כמו "הברך" יורחב למהדורה הקרוייה "הברכיים". זה פשוט מאוד, צה"ל חייב לחזור אל התמרור הישן - "אין כניסה, שטח אש", ולכתוב זאת בערבית עם הפנים לעבר הנעים מעזה מזרחה לעבר ישראל.
