המציאות בה לכאורה המתח בין היהודים לערבים אזרחי מדינת ישראל התפוגג והכל שב אל מקומו בשלום, שב הסדר על-כנו, הכל 'דבש' או' גן עדן', הוא אחיזת עיניים, טמינת הראש בחול, ושקר בנפש החושב כך.
כאילו לא היו פרעות, כאילו לא בוצעו ניסיונות רצח ולינץ', כאילו לא נגבו חיי אדם, כאילו לא הוצתו בתי כנסת, כאילו לא הועלו בתים באש, כאילו לא הותקפו יהודים על-ידי פורעים מקומיים, כאילו לא בערה המדינה בפוגרום של תשפ"א, כאילו היה זה אירוע זניח, שולי, 'רסיס קטן בישבן' כמאמר ראש הממשלה בזמנו, כאילו אפשר להמשיך מכאן בשגרה, כרגיל, עד לפוגרום הבא.
הרצון העז להניח בקרן זווית בלתי נראית את המציאות המסוכנת והקשה בה יהודים בלב מדינת ישראל, במספר מוקדים, הרגישו מותקפים מאוימים, מושפלים, מבוזים, בסכנת חיים ממש, הינו מובן ולא רק בגלל אופי הממשלה החדשה ומורכבותה אלא בעיקר בשל היות מציאות זו חלק מתרבות השיח וה-יהיה בסדר" הישראלי.
בגלל הרצון לשמור על שקט תעשייתי, מתוך הבנה כי אין למדינת ישראל את סדר הכוחות היכול תוך פרק זמן קצר לדכא מהומות בסדר הגודל שחווינו, מתוך חוסר מוטיבציה של ההנהגה הפוליטית, מתוך הבנת המציאות הקודרת באין משילות בחלקים גדולים במדינת ישראל, מתוך החשש להתלקחות מול שוחרי השלום ואבירי זכויות האדם האירופים והפרוגרסיביים בארה"ב, מתוך מציאות מטרידה ממנה עולה כי ההנהגה עייפה, תש כוחה, והכרה במציאות זו מובילה לפשיטת רגל כללית.
אירן וחיזבאללה, חמאס וארגוני החרם הם סכנה למדינת ישראל ברם, הסכנה הפנימית במערכת היחסים בין חלקי העם בישראל, ערבים ויהודים היא הסכנה האמיתית והמוחשית מכל. אין המדובר רק במה שיש המבקשים להיאחז בו, הבעיות החברתיות, כלכליות, שווין וקיפוח, השבר הוא עמוק יותר, מובנה יותר, יסודי יותר, השבר הוא לאומי-לאומני.
ועל אף זאת זהו שבר הניתן לאיחוי ולריפוי, שבר אשר קיומו תלוי בראש ובראשונה בהחלטות אמיצות של ההנהגה הישראלית בקשר לשותפות החיים של היהודים והערבים החיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. לערביי ישראל מגיעות כל הזכויות כמו ליהודים במדינת ישראל, אך לצד זאת יש לתבוע, לדרוש ולקיים את כל החובות של אזרח במדינתו, תוך אכיפה ברורה ומערכת חוק ברורה.
כששומעים את ח"כ סמי אבו שחאדה מ
בל"ד, מפלגה הנמצאת בכנסת ישראל באישור בג"ץ, נואם מעל הדוכן בלי שסומק עז יכסה את פניו, בלי שאגלי בושה יכסו את מצחו ועורפו, משקר במצח נחושה ומספר סיפור מעולם המדע הבדיוני, אי-אפשר שלא להבין באיזה מציאות אנו חיים. וכה אמר ח"כ במדינת ישראל, שחאדה: "טרוריסטים יהודים תקפו ערבים בלוד, ברמלה, ביפו, בחיפה, בעכו, בכביש 6, תקפו בתים של ערבים ירו בערבים, עשו לינצ'ים בערבים, הם הקורבן שניסה להגן על עצמו".
מציאות רופסת לא ייאמן. אבי הר אבן ויגאל יהושע נרצחו על-ידי יהודים, בתי הכנסת הועלו באש על-ידי יהודים, עשרות יהודים ברחו מבתיהם שהועלו באש על-ידי יהודים, מתאוששי ומשתקמי הלינצ'ים המושתקים הותקפו בחמת זעם ובטירוף בעיניים על-ידי היהודים, ועשרות מכוניות הועלו בלהבות על-ידי יהודים.
דבריו של הח"כ שחאדה יכולים להיאמר בכנסת ישראל ולעבור בשקט עד להפיכתם לנרטיב האמיתי ולחומר תעמולה ארסי נגד מדינת ישראל בעולם בשל המציאות הרופסת, חסרת המעש המאפשרת זאת. המציאות בה חלק משמעותי מהפורעים שהשתתפו בפוגרום השפל, הכה ביהודי והעלה לטיקטוק, שרוף בתים ולא תיעצר, טרם נעצרו ואלה שנעצרו חלקם שוחררו בהגבלות כאלה ואחרות ומיעוטם נשפטו לעונשים קלים ביחס למעשיהם.
התגובה המדינתית לפורעים שבתוכנו תוביל באופן חד-משמעי להגברת האלימות ולהעצמת הניסיונות לרצוח יהודים לפגוע ולהשפיל אותם. את זרעי הרפיסות המדינתית לזרועותיה אנו חשים בטראומות המלוות לא רק את ילדי ואנשי הערים המעורבות. הפחד והאימה מהמציאות שנחוותה במדינת ישראל ואוזלת היד של הכוחות אשר היו אמורים להגן על האזרח שרטה צלקת עמוקה בנפש הישראלית וצרבה את מוראות השנאה ליהודים, כמו אז כן עתה.
ראש עיר בישראל, אשר עירו עלתה בלהבות,
יאיר רביבו, מותקף באופן שעתי ברשתות החברתיות על-ידי מליציות השנאה ואף לאחרונה כמעט ושילם בחייו על עמידתו האיתנה בהגנה על תושבי עירו כאשר נהג ערבי, לפי התלונה שהגיש ראש העיר, ניסה לדרוס אותו.
היכן הסולידריות של כלל ראשי הערים בישראל, היכן מרכז השלטון המקומי, היכן אנשי זכויות האדם ואבירי הדמוקרטיה, היכן הוגי הדעות, אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים, כולם בדקת דומייה לכבודו של התוקפן והקורבנות שימשיכו לחיות בפחד ובחרדה.
ההתקוממות וההתפרעות הבאה כבר כאן, כל ניסיונות הנפל לספר לעצמנו סיפור אחר על דו-קיום, על חלומות ועל תקווה משותפת הינם נחלתם של מכחישי מציאות מוצהרים.
חפצי שלום אנחנו, חפצי קיום בשלווה, חפצי חיים משותפים, אך לא חפצי פוגרומים ופרעות מהם שבענו, לא חפצי דם יהודי הפקר. הרוצה בשלום יכון למלחמה, מדינת ישראל על זרועותיה חייבת זאת לאזרחיה, חיים של ביטחון אישי ולאומי, חיים של שלווה.
