אני מקווה, שאת פרשת השבוע תקרא בביתה או בבית הכנסת שרת החינוך ותאמץ את עוצמת משב הרעננות והערכיות המוסרית
בערבות ההדדית, שהיא ניצבת בלב לבה של פרשת "ניצבים".
לצערי, אלפי מורי הקבלן בישראל - כ-15% מציבור המורים - לא ימריאו עם השרה, אם היא תקרא על המחויבות שלנו לממש בחיינו את עקרונות הערבות ההדדית, המעוגנים בלבה של פרשת "ניצבים", הפרוסה בפנינו בספר "דברים" פר' כ"ט 9 עד פר' ל' 20. למספר עצוב של מורי קבלן נוסיף אלפי מטפלות בגנים, המבצעות עבודה חינוכית חשובה, רובן מועסקות רק על בסיס של שכר שעתי, שאינו עולה על 30 שקל לשעה ללא זכויות סוציאליות.
מצערת עוצמת הפער בין ערכי פרשת "ניצבים" ובין התרחשויות כואבות שיעברו בחודש תשרי - חודש החגים - מורי הקבלן והמטפלות, שדווקא בחודש הזה הן נידונות לשכר רעב.
בעת הקריאה בפרשת השבוע בבתי הכנסת מורי הקבלן ואלפי המטפלות בגנים ובני משפחותיהם יחושו את עוצמת הפער בין ערכי פרשת "ניצבים" ובין המציאות שנכפתה עליהם במערכת החינוך. בחודש החגים הם יקבלו פרורי משכורות, כי הם חלק מהון אנושי, ששכר שעתי מותירם ללא אופק שיש בו ביטחון תעסוקתי, ללא זכות סוציאלית בסיסית של דמי ימי מחלה וימי חופשה, ללא פנסיה, ללא יישום עקרון הערבות ההדדית שבפרשת "נִצָּבִים". אצרף לעיון בפרשת השבוע שוטטות קלה בהפטרת השבוע, הפרוסה בפנינו בספר ישעיהו פר' ס"א 10 עד פר' ס"ג 9. נקודת מוצא בהפטרה, שבכל אחד מאתנו מצוי הצורך לנחמה, לחיבוק חם, למחווה של חסד לנוכח העמידה מול אתגרי הקיום היומיומי ונטל משא החיים במיוחד בימים אלו שמגיהב ספת הקורונה פוגעת בבני משפחה ורעים יקרים ואהובים.
בפרק ס"ב פס' 10 אומר לנו הנביא, שבל נמתין לנחמה, בל נישאר ספונים בביתנו בצפייה לבואה של הנחמה, חובה עלינו לפעול ולהסיר כל מכשול המונע מהנחמה הטובה לשהות בתוכנו. "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְׁעָרִים, פַּנַּוּ דֶּרֶך הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן..." האמור בפסוק מחייב אותנו לשורת פעולות:
לַעֲבוֹר, לְפַנּוֹת, לִסְלוֹל, לְסַקֵּל. היהדות כאן פורסת בפנינו מסלול חיים ייחודי השונה מהשקפת העולם המסופוטמית, מהתרבות היוונית הקדומה ומהשקפות העולם ברחבי העולם הקדום, לפיו האדם הוא כלי משחק בידי האלים. בפרשת "נִצָּבִים" ובהפטרה מספר ישעיהו
האדם הוא האדון לגורלו, עלינו - בני האדם - מוטלת האחריות לכל פרט ופרט בחיינו ובעתידנו. לאדם בפרשת "נִצָּבִים" בפרק ל' פסוק 15 מובהר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוּם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרַע" - הבחירה היא בידי האדם,
הבחירה היא בידי החברה בין הטוב, שהוא החיים ובין הרע, המפלס דרך רק לעבר מציאות עגומה עד כמישה וכיליון. פרשת "נִצָּבִים" רואה בנו חברה, שהשוויון בין באיה הוא בסיסה ונשמת אפה -
"כֻּלְכֶם", כולם ניצבים במעמד הברית"...כֻּלְכֶם... רָאשֵׁיכֶם... זִקְנֵיכֶם שׁוֹטְרֵיכֶם, כָּל אִישׁ יִשְׁרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם... גֵּרְךָ... מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ וְשׁוֹאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כ"ט, 9-11). ולי חשובה המילה
שִׁוְיוֹן. המוסר האנושי מחייב את השוויון בין כל ברואי בצלם. המדרשים דנים באריכות בשאלה מדוע בנוסף על תיאור מפורט של הברית בפרשה הקודמת, פרשת "כִּי תָּבוֹא", מובא לנו תיאור נוסף ומפורט של ברית בפרשה שלנו, פרשת "נִצָּבִים".
משלל התשובות מצאה חן בעיני תשובת בעל "אור החיים", המבהיר לנו, שהברית בפרשת "כִּי תָּבוֹא" מושתתת על אושיות
היחיד ובפרשה שלנו, פרשת "נִצָּבִים" הברית מושתתת על אושיות
הרבים, על כלל ישראל, כשמרכז הברית מוצבת בפנינו המחויבות למימוש הערבות ההדדית. במעמד הברית בפרק ל' פס' 15 ניתנת הבחירה בין הטוב ובין הרע "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים, אֶת-הַטּוֹב, אֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרַע". החברה והאדם בתוכה הם הקברניטים והאדונים לחייהם וגורלם.
החברה והאדם בתוכה הם שמכריעים הכרעות מרכזיות והם הנושאים באחריות להם. בניגוד להשקפת תרבויות עתיקות, שהאדם הוא כלי משחק בידי האלים, בפרשת "נִצָּבִים" האדם הוא אדון לגורלו. האדם והחברה בכללותה הם שעומדים כל יום בין בחירה ברע ובין בחירה בטוב. האדם והחברה הם שנושאים בתוצאות על מה שעשו או לא עשו.
במיוחד בימים אלו, שאימת הקורונה מרחפת עלינו, חובה על כל אחד מאתנו לאמץ ביתר שאת את עקרונות הערבות ההדדית שבפרשה שלנו, כי כל אחד מאתנו נושא באחריות למה שעלול להיות רע בחברה כולה ולכל מה שעשוי להיות טוב בחברה שלנו. אדם שאינו נשמע להוראות רפואיות או מתריס בבוטות ובגסות רוח נגד החלטות של בעלי מקצוע, אשר הוסמכו להתמודד עם אימת הקורונה - הוא פוגע קשות בעיקרון הערבות ההדדית, שביסוד הפרשה שלנו.
