לא צריך להיות היום סופר כדי להוציא לאור ספר אוטוביוגרפי, בייחוד כשמדובר בספריהם של בבעלי תפקידים בכירים, שלאחר שיצאו לגמלאות. ממלאים דפים של סיפור אישי בתחום עיסוקם. וכך התוודענו לאוטוביוגרפיות של פוליטיקאים בכירים המדווחים על מגעים דיפלומטיים ומצבים מדיניים שחוו בתקופת שירותם; לסיפורי מלחמה של אנשי צבא בכירים המספרים על חוויותיהם ממלחמה או מקרבות בהם השתתפו או עליהם פיקדו; משפטנים הכותבים על משפטים מעניינים שניהלו בבתי המשפט; רופאים ומדענים, שחקנים, מוסיקאים, היד הקלה על המקלדת מאפשרת לכל אדם בעל יכולת התבטאות סבירה, להוציא מתחת ידו אוטוביוגרפיה.
בין אם תוכנן מעניין ובין אם לאו, אלו אינן יכולות להיחשב כספרות. וזה מה שמבדיל אותן מאוטוביוגרפיה שכותב סופר הנחשב כסופר שהוכיח עצמו בכתיבת ספרים קודמים על נושאים שונים. לפיכך יש חשיבות דווקא עכשיו לחזור לשתי אוטוביוגרפיות שכתבו שני סופרים מהשורה הראשונה שסיפור חייהם נחשב גם לקלאסיקה ספרותית שחשוב לחזור אליהן שוב ושוב: ל"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ול"נער האופניים" של אלי עמיר, להעמידם זה מול זה, על הדומה והשונה.
את ספרו האוטוביוגרפי בן למעלה משש מאות העמודים "נער האופניים" של אלי עמיר, קראתי במינונים קטנים במשך תקופה ארוכה, כמו היה זה מעדן טעים שלא רוצים לסיים את אכילתו מרוב התענגות עליו. ואילו את ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, אף הוא עב כרס, קראתי לפני כעשרים שנה במשך שבועיים בלבד, לא רק בשל הזמן הרב שעמד אז לרשותי, כי אם כנראה גם בשל הרצון להגיע, אחרי כמאתיים עמודים של "מתח", בהם תיאר עוז בלשון ספרותית מפוארת את דיכאונה של אמו במרומז וברמזים, עד הגעתו לרגע השיא של התאבדותה בפועל.
שני סופרים מהשורה הראשונה, שמעבר לתהום הפעורה ביניהם, יש להם גם הרבה מהמשותף. התהום שביניהם מתבטאת בעיקר בתחושת ההערכה העצמית שהייתה לכל אחד מהם בתקופה הנדונה בספריהם, אלי עמיר, כנער האופניים נורי, המחלק עיתונים לפרנסתו, מתאר בשפה רהוטה ועשירה ומוקפדת, ממש מעוררת התפעלות, את קורותיו שלו וקורות בני משפחתו, החל מיום עלייתם לארץ מבגדד בתחילת שנות החמישים, דרך השהות בקיבוץ, אליו הוא נשלח מיד לאחר הגעתם ארצה, בהיותו כבן שלוש עשרה שנה; תיאור החיים הקשים במעברה בכפר העיוורים בה התגוררה משפחתו; עבודתו כנער שליח המחלק עיתונים בירושלים לפרנסתו, ועל קידומו, עד הגיעו לעבודה במשרד ראש הממשלה, כמחלק דואר ועיתונים לתאים. עמיר מתאר את התרגשותו כשהיה רואה את דוד בן-גוריון חולף על פניו, ואת גאוותו לעבוד כה קרוב למנהל לשכתו טדי קולק, ובעיקר הדגיש את קירבתו למזכירו האישי של ראש הממשלה, יצחק נבון, שאיתו היה מנהל לעיתים שיחות במזנון. נורי-עמיר עבד באותה מסגרת גם בארכיון של המשרד, שם ניתנה לו יד חופשית לקרוא את כל המכתבים שקיבלו האישים הללו במהלך הזמן ונורי שתה בצמא את תוכנם ולמד מקריאתם רבות מהלכות ניהול המדינה ועוד מיני זוטות. עמיר מפליא גם לשזור בינות למאבק הקיום היומיומי שלו את מערכת יחסיו עם שתי הנשים אהובותיו, מיכל ורוזיטה, ועוד תיאורים מחייו, הנוקבים את הלב והנשמה וגורמים לקורא חווית קריאה מענגת והזדהות עמוקה עם קורותיו.
ב"נער האופניים", הרושם המלווה את הקורא כבר מן העמוד הראשון, היא תחושת הבושה המלווה את נורי-עמיר לאורך כל התקופה המתוארת בספר - שנות החמישים הקשות שלאחר קום המדינה. סוג של בושה שלא מרפה גם לאורך כל תקופת החיים. הבושה מהמוצא המזרחי, העירקי, בן למשפחה דוברת ערבית. כבר בפתח תיאור חייו בארץ, בהיותו נער שנשלח לקיבוץ כנער חוץ, מתאר עמיר את הבושה והמבוכה שגרם לו אביו בבואו לבקר אותו בקיבוץ. נורי גאה מאוד במעמדו כקיבוצניק. לגביו הקיבוץ הוא פסגת הישראליות, הצבריות, הייחוס. מעין סוג של אצולה, שהלבוש המסמל אותה הוא מכנסי חאקי וסנדלים. והנה, מגיע לקבוץ אביו העירקי, והלב נחמץ למקרא תיאורו של הנער המתבייש באביו. ולא שחלילה האב היה לבוש בגדים מרופטים המעידים על עוניו. אדרבה, הוא היה מגיע לביקור בחליפה הדורה, במגבעת לבד, בנעליים בריטיות בשני צבעים, ועם פרח בדש. ובנוסף לכל, הוא היה מדבר איתו ערבית, ולדבר ערבית זו בושה כי לדבריו, "במקום הזה שמקדשים בו את העברית ודורשים מכולם להניח מאחור את שפת אמם ואת תרבותה ולהסתגל לתרבות הישראלית החדשה".
רק לא ערבית ברור שאם במקום השם נורי היה שמו אורי, ואביו היה יוצא פולין שהיה מדבר איתו פולנית, הוא לא היה מתבייש בו כלל, לא בשפתו ולא בבגדיו ולא בתרבותו. בקיבוצים בשנות החמישים דיברו אף דיברו רוסית ופולנית ויידיש, אבל לדבר ערבית ועוד עם עם אב העונד פרח בדש החליפה, זה מבייש. מביך. כי בקיבוצים, שרוב אוכלוסייתם אשכנזית טהורה, לא סבלו את השפה הערבית ולא את העולים דוברי הערבית. ונורי ידע זאת וניסה בכל כוחו להתרחק משפת אמו, לסגל לעצמו את כל דרישות "התרבות העברית" דאז, שיכלה לסבול את כל בליל השפות האחרות שהיו מדוברות בקיבוץ - פרט לערבית.
והבושה הזאת מרחפת על פני כל אירועי קורותיו של נורי בתקופה המאופיינת בגלי העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה ויישובם של העולים במעברות. הוא מתבייש להופיע בבית הוריה של חברתו מיכל, משום שהם אשכנזים, עשירים, גרים ברחביה, אביה ממלא תפקיד ציבורי חשוב; חשש איך הם יגיבו על החבר העירקי של בתם, שהוריו ואחיו גרים במעברה בצריף קטן בכפר העיוורים שליד גדרה. הם בוודאי לא יסכימו שבתם תתחבר לאדם נחות שכמותו. נכון שהם קיבלו את פניו בטבעיות ואף התפעלו מתיאורו את חיי העולים במעברה, אבל עדיין החשש היה מקנן בלבו. גם כשחברתו מיכל מבקשת ממנו לקחת אותה לביקור אצל הוריו במעברה, הוא מתבייש וחושש מתגובתה שמא תירתע ממנהגי הוריו המזרחיים וממצוקת תנאי מגוריהם.
והנה לעומתו, עמוס עוז פותח את סיפור קורות חייו בגאווה. גאווה על מוצאו, השזורה לאורך כל דפי הספר על האהבה והחושך. עוז מבליט את ייחוסו המשפחתי המכובד - אביו היה אחיינו של פרופסור יוסף קלוזנר. כן, הדוד של אביו הוא פרופ' יוסף קלוזנר הידוע, ושבזכותו הוא גם היה מבאי ביתו של הסופר הדגול ש"י עגנון, והוא כמובן אשכנזי מיוחס, יליד הארץ, מלח הארץ. תחושת הערך העצמי של עוז הנה בעלת עוצמה מירבית הגובלת בהתנשאות, לעומת חוסר הביטחון העצמי ותחושת הנחיתות שאופפת את נער האופניים נורי-עמיר, הגם שהוא יודע לקדם את עצמו בלימודים ולפתח את אישיותו לא ברור לי אם אני עושה את ההשוואה הזאת בין שני הסופרים משום שהם היו חברים טובים, על-פי עדותו של עמיר, או גם בשל הקווים המשותפים שאפיינו את חייהם בצעירותם, שהבולט בהם הוא - ששניהם סבלו מחוסר אהבה הורית, שניהם הורחקו או התרחקו מביתם וממשפחתם בשנות נעוריהם והלכו לחיות בקיבוץ;
ומעל לכל - שניהם חיו תקופה מכרעת בחייהם בירושלים, ותיאורה של העיר בשתי תקופות היסטוריות שונות שלה, מהווה פסגה של יופי ספרותי מרגש שכל אחד מהם מעניק לקורא. עמוס עוז מתאר ירושלים של התקופה המנדטורית ומעורר נוסטלגיה לתקופה הקולוניאליסטית של השלטון הבריטי, ולא אשכח את תיאור ביקורו כילד בביתו של ערבי מכובד ועשיר המתואר על פני עמודים רבים, עד שבבת אחת הוא פוגע עם הנדנדה עליה התנדנד בגינה המפוארת, בבנם של המארחים הנכבדים. המפליא הוא, שמבלי לתאם ביניהם, אלי עמור כמו ממשיך לתאר את החיים בירושלים כמעט בדיוק מהמקום שבו עמוס עוז מסיים לתאר את הדרמה הגדולה של קבלת מדינת ישראל כחברה באומות המאוחדות. שתי תקופות היסטוריות המתוארות בשני הספרים, כשמלחמת העצמאות הטראומטית מפרידה ביניהן.
שני ספרים אוטוביוגרפיים של עמיר ועוז, שהם גם ספרי היסטוריה מאלפים, על שתי תקופות קריטיות בתולדות המדינה.
אלי עמיר מתאר את חיי יושבי המעברות במלוא קשייהם וכיעורם. הוא לא פוסח על המזרונים המלאים פשפשים עוקצניים, על הצפיפות הנוראה, על המצוקה הכלכלית והאישית, על העלבון וההשפלה והקיפוח, אך תמיד הוא מוצא גם את נקודות האור. בכלל, גם כשעמיר מתאר מצבים קשים, מנשבת מהם רוח טובה, אופטימית. דומה שקשיי החיים, לא רק שלא ריפו את ידיו כי אם דווקא חיזקו וחישלו אותו. אולי גם בשל הנתונים הטבעיים שהיו טבועים בו מלידה: הוא נער יפה, נעים הליכות, נבון, חרוץ, מתחשב, מסתגל היטב לסביבתו החדשה, שואף ללמוד והשכיל להתקדם. אך בד-בבד הוא גם שומר בקנאות על תרבותו המזרחית ועל מסורת הוריו ותרבותם. לפתע מצטיירת בעיני הקורא העיר בגדד כעיר יפהפיה ותיאורי הטיולים על גדות החידקל מעוררים געגועים ורצון עז לבקר שם ואולי אף לראות את הדקל המיתמר בין נהר פרת ונהר חידקל שבין עופאיו שוכנת דוכיפת הזהב, כפי שביאליק ראה אותה.
בדמותם ובצלמם כמובן שמבין השיטין ואף באופן ישיר, אי-אפשר להתעלם מהביקורת הקשה שיש לעמיר על הפער העדתי שהיה קיים אז (שהיה קיים שנים קודם לכן וממשיך להתקיים בחברה הישראלית גם כיום). לרוב בוחר עמיר לציין את ביקורתו כשהיא נאמרת בפי אחרים: כך למשל, כשהתקבל לעבודה במשרד ראש הממשלה כמחלק דואר ועיתונים ללשכות השונות, והוא נכנס למשרדו של עורך השנתון הממשלתי, שהיה מבין הישראלים הספרדיים הוותיקים בארץ, הוא מצטט מדבריו: "אין לתת אמון בשיכנז האלה, שאבותיהם באו מעיירות נידחות וחשוכות. זה עתה באו וכבר השתלטו עלינו, אנשי היישוב הישן. דורי דורות אנחנו כאן, והייחוס שלנו לא נחשב בעיניהם". ובהמשך אומר העורך: "אותך ובני דורך הם שלחו לקיבוצים, רצו ליצור אתכם בדמותם ובצלמם, הסיתו אותבם לבגוד בערכים ובתרבות שירשתם".
נורי-אלי מוטרד מכל הדברים הללו. הוא מבולבל מכל הדעות והאידיאולוגיות והתובנות המופרחות לעומתו מכל עבר. אבל הוא יודע לעכל את הדברים ולהפריד את הקש מן התבן ומגבש לעצמו את אישיותו - כאדם פתוח, חם, נבון, מלבב. חברותי, אכפתי. לעומתו, עמוס עוז מצטייר מספרו על האהבה והחושך כאדם מופנם, שקוע בעצמן, לא חברותי, מלא בערך עצמו, מסתיר יותר מאשר מגלה. בענייני נשים ואהבות, עמיר אינו פוסח ואינו מסתיר מאומה מרגשותיו והוא מספר לא רק על הצלחותיו כי אם גם על כישלונותיו ואכזבותיו ושברון לבו. ואילו עמוס עוז, כמו מסך כבד מסתיר את כל ענייני היחסים בינו לבין אישה כלשהי - פרט לאמו, כמובן, שאותה הוא הפך לגבורת ספרו, שהחושך שבו מאפיל על כל אהבה.
גם אם עמיר אינו מודה בכך, הרי שהתרבות המזרחית-מסורתית המושרשת בו, מנחה אותו גם ביחסיו עם שתי אהובותיו. עם מיכל, חברתו האשכנזיה, העשירה, המיוחסת, הוא מתנהל בכבוד, נזהר במשך שנים של יחסים איתה, שלא "לחלל את כבודה", חלילה, חשב שהיא בתולה, כשבמציאות היא ניהלה לפניו מערכת יחסים מלאה ולוהטת עם גבר מטורזן שנפשה יצאה אליו, שנטש אותה בזמנו. אך כשחזר אליה, היא עזבה את נורי, כדי לחזור לזרועותיו והשאירה את נורי נטוש לאנחות.
והנה, בעוד הוא מדוכא מנטישתה אותו, נורי פוגש את רוזיטה המזרחית, שעד מהרה הוא לומד אצלה את כל רזי המגע המיני וללא שום מחיצות של כבוד והתחשבות, הוא פורק איתה את כל חשקיו, נוהג בה בטבעיות ובנוחות רבה ואף מתלווה אליה פעם בשבוע לפגישה הסודית של אמה עם המאהב שלה. אך מסתבר שהרפתקת האהבים עם רוזיטה לא מכבה את אש אהבתו של נורי למיכל וכשהיא חוזרת אליו לאחר שאהובה נוטש אותה בשנית, הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות, ורק אז הוא מרגיש שמותר לו להתחיל לקיים איתה יחסים מלאים, שאותם הוא מתאר ברגישות רבה. אך מה קרה לאהבה הגדולה הזאת? עמיר משאיר את סיפור האהבה הזה בלתי פתור. תלוי על בלימה. הוא אינו מגלה אם הקשר נמשך או הסתיים.
סביר להניח שהסתיים באיזשהו שלב בחייו. אבל זה באמת לא חשוב. עמיר מעדיף לסיים את הספר בנקודה הכאובה והמרגשת של מעבר משפחתו מהמעברה - לירושלים. הדיאלוג שלו עם אמו למראה הדירה העלובה שהוקצתה למשפחתו בקטמון ו', ממש מכמיר לב, מתואר כמו תמונה שצוירה ביד אמן. בכלל, יש לעמיר ראייה פסיכולוגית עמוקה לבני אדם והוא יודע לשרטט את דמויותיהם במספר משפטים, כמו שצייר גאוני המשרטט פרצופים בכמה משיכות מכחול אמנותיות. כך הוא עשה בתיאור אישיותם ודמותם של כמה ממנהיגי המדינה של אותם ימים, כמו דב יוסף, בן-גוריון, משה דיין, ויצחק נבון, כמו גם את התנהלותם ודבריהם של שני הפקידים במשרד, שהתייחסו אליו כאשכנזים נאורים הרואים אותו כבן טיפוחים שיש לעזור לו ולהרימו מתחתית מעמדו הנחות.
שתי פנינים "נער האופניים" הוא חווית קריאה מרתקת על אדם, על משפחה, על תקופה, על בעיות חברתיות של עולים שהיגרו לארצנו ממולדתם וקשיי הסתגלותם. זהו ספר לא רק על אהבה ועל חושך. זהו ספר על תקווה, התמדה, על נחישות, על הסתגלות, ועל ההיסטוריה של ירושלים וימי המדינה בראשית דרכה. זהו ספר שכל עמוד שבו מקסים ומענג.
שני סופרים, אלי עמיר ועמוס עוז, שצמחו וגדלו בשתי תרבויות שונות ומרוחקות זו מזו כמרחק המזרח מן המערב, שחוויות ילדותם ונעוריהם מהבחינה האישית והריגשית, רב בהם הדמיון, חוויות שהובילו את שניהם לקראת אותה מטרה: לכתוב לספר. לתאר.
עמוס עוז מקדים את כתיבתו על האהבה והחושך ששררו בלבו, כעשרים שנה לפני שאלי עמיר מספר לנו על חוויותיו של נער האופניים. ככל הנראה, דווקא השוני הגדול ביניהם עם קווי הדמיון המשותפים באירועי חייהם, הם שהובילו לחברות ולקירבה שאלי ועמוס חשו זה לזה בבגרותם.
את ההשוואה בין שני הספרים אולי אין טעם לעשות, כשם שאין להצביע על שתי פנינים מרהיבות ביופיין, מי מהן יפה יותר. נער האופניים והסיפור על האהבה והחושך כמוהם כשתי פניני ספרות יקרות, שכל אחת כבודה העצמאי במקומה מונח. אך מעבר לזה, אני נהניתי יותר מ"נער האופניים" של אלי עמיר.