רבים תוהים מה עדיף, משטר טוטליטרי שמצליח לכפות גם תוצאות חיוביות או משטר דמוקרטי שבו הבלגן חוגג? לי אין כל ספק, הדמוקרטיה הכי עלובה עדיפה על המשטר הטוטליטרי הכי נאור, כי אני מחשיב את עיקרון החופש מעבר לכל ולא הייתי מסוגל לחיות במשטר טוטליטרי - לא בסין, לא במצרים, בוודאי לא בקובה וקוריאה הדרומית, אפילו לא בסינגפור בה לימדתי סמסטר שלם. ההישגים של המשטרים הטוטליטריים אינם שקולים כנגד החסרונות, אבל ייתכן מאוד ותושבי המדינה חושבים אחרת - בסין, בסינגפור, בקובה, במצרים, אבל בטח לא בקוריאה הצפונית, באפגניסטן ובסוריה. ומה עדיף לתושבים - לחיות בסין ברווחה יחסית או בהודו בעוני מחפיר - שהם יחליטו בעצמם.
וכל זאת למה? כי כולנו קראנו שבסין קטינים לא ישחקו במחשב יותר משלוש שעות בשבוע ומי מאיתנו לא היה רוצה שזה יקרה גם בסביבתו הקרובה אבל בלי כפייה. בזמן הקצר שלימדתי בסינגפור הספיק לי קוואן יו המנטור "לייעץ" לכל החברות הגדולות לא לפטר את המבוגרים בני החמישים פלוס כי יש להם עוד הרבה מה לתרום, והם כמובן צייתו. וכאשר איזה אימאם העז להטיף למען ג'יהאד במסגד המקומי הוא מצא עצמו למחרת בגלות במלזיה. שלא לדבר על הכרטיסים לבולשוי שעלו פרוטות בזמן המשטר הסובייטי, האוטוסטרדות שבנה מוסוליני, מערך הבריאות בקובה שהוא הרבה יותר צודק מזה של ארה"ב (צפו ב-SICKO הנפלא של מייקל מור), למרות זאת!
זה לא הוגן לעשות הכללות ולהציג את דנמרק כסמל הדמוקרטיה הנאורה לעומת קוריאה הצפונית כסמל הדיקטטורה הנוראה. אני מדבר על כל המנעד שבין לבין - דמוקרטיה משתוללת כמו ברפובליקה הרביעית בצרפת אל מול דמוקרטיה אוטוריטרית כמו ברפובליקה החמישית של דה גול. כל עוד שהשינוי מגובה במשאל עם ובבחירות חופשיות מדי כמה שנים כל אומה יכולה לבחור את שיטת הממשל הנוחה לה. אין שלטון דיקטטורי נאור כי הוא שולל את המרכיב החשוב ביותר בנאורות החופש. ולא סתם קבעו המהפכנים בצרפת שחופש קודם לשוויון (כדוגמת הסובייטים שאפילו שוויון לא היה שם), ושוויון קודם לאחווה (כדוגמת המשטרים הניאו-ליברלים שהם כביכול דמוקרטיים אבל למעשה פלוטוקרטיים שנותנים מדי פעם נדבות לעניים). וכל אלה קודמים לרווחה כלכלית (כדוגמת סינגפור), לתרבות (כדוגמת גרמניה הנאצית התרבותית), ללאומיות (כדוגמת משטרי פולין והונגריה).
מה מכל אלה ישים לישראל? יש הטוענים שאם אני מדבר על פילים אני תמיד מגיע לבעיה היהודית. ואני מקווה לא להיות פתטי כמו הקריקטוריסט של ידיעות שהציג בגיחוך את ביידן ובנט משוחחים על הבעיה האירנית כבעיה העיקרית כאשר מעליהם מרחף פיל ענק ששמו "הבעיה הפלשתינית". מעולם לא היה עיתוי כה גרוע, כי דווקא באותו היום אירע הפיגוע הנורא באפגניסטן שדחק הצידה גם את הבעיה האירנית והגחיך את כל אלה שיש להם אידיאה פיקס שבפריזמה שלה הם בוחנים את הכל - הבעיה הפלשתינית. הגדיל לעשות משה גרשוני שצייר את אחד הציורים הכי מפורסמים באמנות הישראלית - פתק ועליו כתוב שהבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינית. לפחות להגנתי אני יכול לטעון וכתבתי פרק שלם על כך בספרי "הרפובליקה השנייה של ישראל" שיש לי כמה אידיאות פיקס, בין 18 ל-30, המהוות את עיקרי המשנה המדינית כלכלית חברתית שלי, ומעבר לכך התרבותית.
לפיכך, מומלץ משטר שמוצא את דרך הביניים בין כל המרכיבים בצורה אופטימאלית. כשהייתי צריך לקבוע מי היא מדינה משגשגת בחרתי חמישים מרכיבים כמותיים ואיכותיים אבל נתתי לכולם משקל שווה על-מנת לא להיגרר לפלפולים אקדמיים ופילוסופיים, וראו זה פלא - התמהיל של כל החמישים אכן נתן את המדד האופטימאלי למדינה משגשגת במיתאם מובהק עם רמת האתיות שלהם וכך "נבחרו" המדינות האופטימליות - סקנדינביה, הולנד, שווייץ, ניו-זילנד, קנדה ואוסטרליה, וכן, גם סינגפור, למרות שהיא לא דמוקרטית וזה הוריד בהרבה את הדירוג שלה. אך גם רבים אינם מאושרים משיטת המיסוי הסקנדינבית שיורדת לכיסם של העשירים, מהחופש המוגזם בהולנד עם סמים קלים חופשיים, וממדיניות ההגירה הנוקשה של שווייץ ודנמרק שאין בה מספיק חמלה. ישראל ברפובליקה השנייה היא זו שתבטיח את המינון האופטימלי ותצעיד אותנו לקידמת השגשוג האתי בעולם.
