אומה דומעת, גועה בבכי, נטלה חלק במסע ההלוויה של הלוחם בראל חדריה שמואלי. תשעה ימים ארכה הלוויתו, ויותר מכל התמקד האבל הכבד והעמוק באובדן "זיו הנעורים". להתבונן בפניו הטובים והיפים והאופטימיים, ולהבין מה היא המהות של אותו "זיו עלומים" שבתפילת "יזכור". כל נפילת לוחם נוראה. במקרה זה ה"נורא" כפול ומכופל מפני שברור כי מישהו בצה"ל, סגן אלוף או סרן, תת-אלוף או רב סרן, שגה באורח מהותי בהצבת הכוחות, שנקראו להגן על יישובי הנגב מפני פעילות המחבלים והמפגינים בעזה.
אין קצה קצהו של ספק כי נסיבות הכישלון חייבות להיבדק עד דוק, ועל צה"ל להפיק לקחים.
יש אפשרויות שונות: שצריך לשנות את ההוראות באשר להצבת הלוחמים מול המתפרעים הפלשתינים בעזה; או שלא צריך לשנות את הנהלים אלא שבמקרה זה מישהו לא הקפיד למלא אחריהן והשתלטה עליו הרוח ששנא יצחק רבין - "יהיה בסדר". אפשר גם ששתי האפשרויות נכונות. ברור כי מי ששגה חייב לתת את הדין. מה הוא הדין? מי שממונה על כך יודע.
לעומת זאת, למרות הכאב, אין מקום להקים ועדת חקירה חיצונית. כינונה על נושא נורא אבל לא שנוי במחלוקת נושא בחובו גם נזקים לכלל האומה והמדינה. אוי לנו ואבוי לנו אם מתעורר חשש שצה"ל לא יחקור תקרית כזאת במלוא היושרה.
בטרגדיה של בראל נראה הכשל הצה"לי על פניו. ציבור אחראי צריך כמובן לעמוד על קיום חקירה פרטנית והטלת עונשים על מי שנתפס אדיש ושאנן ולא איכפתניק, אך יש לזה גם צד שני. מצידו השני של המטבע נמצא מדי יום ששי קצין צה"ל, שהמחבלים בעזה האפילו בגזרתו בעשן שחור סמיך משריפת צמיגים, והמפקד המקומי לעולם אינו יכול להיות בטוח אם לירות אל תוך החושך או להסתכן בכך שהמחבלים יופיעו מולו עם סכין או אקדוח במרחק אפס. יחליט המפקד המקומי כך או אחרת, אותה החלטה עצמה יכולה להיות צל"ש או צל"ג, כלומר שבח או גנאי, וברגעים אלה גם לגורל ולמזל יש תפקיד.
רבים מקבלים החלטות קשות. כאשר מדובר ברופא ובקצין יש בהחלטות משום סיכון חיי אדם. אסור לעבור על כך לסדר היום כדי למנוע תקריות. אך צריך להיזהר מליצור אווירה של מעין רדיפה אשר תגרום לקצין בעזה ולרופא בסורוקה לקבל החלטה המתוארת כ"ראש קטן". לא להחליט ולא לפעול כדי לא להסתבך.
גם בימים קשים וכואבים וצורבים אלה חייבים לחוש קינה עד תום אך לפעול באורח מאוזן. וזה אינו מפחית כהוא-זה מהצער הנורא על אובדן זיו הנעורים של בראל, שכל מי שחי בימים אלה ינצור אותו בליבו עד יומו האחרון.