הקריאה בפרשת "ניצבים" הניעה אותי לשאול היכן אנחנו ניצבים על-פי הוראות פרשת השבוע בתום חודש הסליחות, ערב ראש השנה ויום הכיפורים, כשהאמצעי החינוכי החוזר ונשנה בפרשת "ניצבים" הוא האיום בענישה חמורה. פרשת השבוע מדגישה ומבליטה, שלא תהיה סליחה למי שמעד בקיום המצוות - "לֹא-יֹאבֶה יְהֹוָה סלח לוֹ, כִּי אָז יֵעָשֵׁן אַף-יְהֹוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בו כָּל-אֵלֶה ...
וּמָחָה יְהֹוָה אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם" (פרק כ"ט, פסוק י"ט פשוטו כמשמעו האיום הוא בקטילת חיי האדם שמעד בקיום המצוות.
אודה, שקשה לי לקבל את האמצעי החינוכי, המבליט את האיום בחורבן מוחלט ובהרס הקיומי של העם, כפי שמתואר בפרק כ"ט פסוק כ"ב: "גָּפְרִית וָמֶלַח שָׁרְפָה כָּל-אַרְצָהּ... וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׁב כְּמהפכת סְדוֹם וָעֲמוֹרָה...". אני מתקשה לקבל את הפחד מענישה חמורה כאמצעי לחינוך, המבקש לפלס את הנתיבים לכל הלבבות, שיקבלו על עצמם את המחויבות לאמץ את ערכי המוסר הפרוסים בספר הספרים. פרשת השבוע פוגעת בערכים החינוכיים, כשהאיום בעונש מקבל את מקל ההובלה. מקל ההובלה לעבר אימוץ מערכת הערכים המוסריים בתורת ישראל חייב להיות נקי מכל משימוש במלים מאיימות.
בסדר היום החינוכי שגיבשתי, האיום בעונש הוא מחוץ לכל שיח ושיג. אני מאמץ את הכמיהה "לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלוֹהֶיךָ" (פרק ל', פסוק כ') אבל בלי האיום "ויתשם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם ... וישליכם אֶל-אֶרֶץ אֲחֶרֶת" (פרק כ"ט, פסוק כ"ו).
במפגש שלי עם פרשת "ניצבים" אני עם אלו הניצבים, שמבקשים בכל לבם את המוסר האלוהי, מבקשים את השנה החדשה ואת החיים בכלל לא מתוך פחד, לא מתוך איום בענישה קשה ומייסרת, אלא רק מתוך אהבה. אני עם כל הניצבים, המבקשים רק לעשות הכל למען תיקון לא מתוך חשש ופחד מאימת הענישה, אלא מתוך האהבה הכנה, אהבת החסד, אהבת התורה, אהבת האדם וגם אהבת כל מה שמייצגת האמונה בקיומו של אלוהים, אמונה החובקת בחובה עולם מוסרי.
קשה לי גם לקבל את האיום המודגש בפרשת "כי תבוא", הקודמת לפרשת "ניצבים", בו חוזה משה בנאום הפרידה מעמו: "...כֵּן יָשִׁישׁ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָֹה בָֹא-שָׁמָה לְרִשְׁתָֹּהּ" (פרק כ"ח, פסוק ס"ג). אני פוחד מהמילה "יָשִׁישׁ - ישיש אלוהים לבצע את הפעולה הגנוזה במילה "לְהַאֲבִיד". לתפיסת חיי, אין כל ערך חינוכי למי שמאמץ את האמונה ואת העולם הערכי שלה רק מתוך חשש תמידי, שימומש בחייו האיום: "... וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַּאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" ( פרק כ"ח, פסוק ס"ו).
