השבוע הזדמנתי לירושלים לאירוע ספרותי, שהתקיים ברחוב הנושא את השם יוחנן הורקנוס. אני מבקש את סליחת באי האירוע, שמסיבות בריאותיות לא יכולתי לבוא. כשההזמנה בידי העסיקה אותי במשך שעה ארוכה השאלה, מה קורה לנו כחברה, כשאנחנו מחליטים להנציח שמו של אדם, שייקרא רחוב על שמו.
אני תמה מה הניע בכירים של רשות כרך בישראל להנציח שם כמו יוחנן הורקנוס ולקרוא רחוב על שמו. נכדו של מתתיהו הכהן, אשר נעשה לשליט בזכות ייחוס אבות והצמיד לשמו העברי, יוחנן, גם שם יווני טיפוסי הורקנוס.
אולי רצוי שמתחת לשם הרחוב יוחנן הורקנוס יוסיפו מידע לדיירים ברחוב וגם לעוברים ושבים. אני מציע את המידע הבא -
הורקנוס השתמש בחרב לא רק כדי להרחיב שליטה על שטחים, אלא גם אילץ בחרב נתינים כבושים לקבל את היהדות. הוא היה המגייר הכוחני, שחייב בכוח השררה עמים זרים עם תרבות זרה לקבל על עצמם את היהדות. לראשונה בהיסטוריה אנו עדים לדת מונותאיסטית מובהקת שזכתה להתמזג עם שלטון פוליטי - הריבון היה לכוהן. הורקנוס הכניס לנורמה של שימוש בחרב לשם כיבוש טריטוריאלי גם
נורמה של גיור מאונס בכוח השררה והשלטון.
מי שעמד בדרכו העמיד עצמו בפני גזר דין של כליה והשמדה טוטאלית. כ"א כסלו, היום, בו הרס הורקנוס את המקדש השומרוני בהר גריזים והחריב את העיר שכם בשנת 108 לפנה"ס, נחשב במסורת היהודית ליום טוב שאסור לצום. על-פי מגילת תענית גם אסור ביום זה, כ"א כסלו, לספוד את המתים.
אדם שנצרב בתודעה השומרונית כטיטוס יהודי, לצערי, הוא נושא להערכה בתרבותנו, וחבל. הוא זוכה לציון של שם ברחובה של עיר בישראל, ועל כך אני מצר. יש לזכור שמדובר בעדה השומרת שבת, מקיימת מצוות מילה ותפילותיה שונות.
אונס מחרב מדממת הורקנוס כבש את אדורים ומורשה. בשנת 125 לפנה"ס השתלט על ארץ אדום, שהשתרעה מדרום לעין צור ועין גדי
וייהד את תושביה בכוח. על כך יש לנו דיווח אצל יוספוס בקדמוניות, ספר 13 עמ' 97 - "הורקנוס כבש את אדורים ומורשה, ערי אדום, הכריע את כל האדומים. הרשה להם להישאר בעריהם, אם יימולו ויאותו לקבל את היהדות...
ומאותו הזמן היו הללו יהודים".
מול תופעה של התייוונות תרבותית במיוחד בקרב שכבות האצולה היהודית, שחלקה ששה להתפרקות מערכים חברתיים, אנו עדים בעת ובעונה אחת גם לתופעה מזוויעה של התייהדות בכוח החרב המדממת, כשלהורקנוס יש בה תפקיד משמעותי. כאמור כלי הגיור השכיח היו אצל יוחנן הורקנוס החרב ואימת הכיליון. אין כאן גיור מתוך קבלה והזדהות תרבותית. אין לנו אף לא עדות אחת על פעילות תרבותית. לעומת זאת יש לנו שפע מבהיל ומזוויע של עדויות על
גיור מאונס החרב המדממת.
בעוד ההלניזים, עם כל המשקעים השליליים שבו, הזרים ליהדות רכיבים חיוניים של אוניברסאליות (ראו השיר הנפלא של שאול טשרנחובסקי - "לנוכח פסל אפולו"), הרי גלי ההתייהדות הזרימו ליהדות רכיבים של ציבורים מושפלים, שבכורח נסיבות האימה קיבלו על עצמם את היהדות. ההצטרפות מאונס לקהילת הפולחן יהיו לה ממדים יותר מדאיגים בתקופת אלכסנדר ינאי.
קשה להבין מדוע השם הורקנוס מקשט רחובות בישראל. בשבילי השם הזה הוא ביטוי לסיפוח עמים לא רק לממלכת ישראל, אלא גם לדת הממלכה והכל מתוך אונס. גלי התייהדות, שהופעלו על ידו, הפכו לפרקטיקה דתית מובנית, שהיא מאוסה בעיני וחייבת אותנו לסלוד ממנה.
לסיום, כואב לי שנמצאו סניגורים להורקנוס. אחד מהם הוא היסטוריון נכבד מוערך וחשוב כמו פרופסור יוסף קלויזנר בספרו "היסטוריה של בית שני" חלק שלישי עמ' 87, שם הוא מצדיק את כיבוש אדום וגיור כל תושביה בכוח. הוא רואה בכך אפילו אקט חיובי של תיקון עוול היסטורי והשבת גזילה קדומה
"מכיוון שהנגב היה תחת שליטת יהודה בימי בית ראשון".
פרופסור קלויזנר יכול לספק תחמושת רוחנית לתאווי סיפוח במאה העשרים ואחת לספירה. לקרוא רחוב על שם הורקנוס זה לקרוא רחוב על שם מי שקידש תופעה, שציבורים גדולים גזרו על עצמם קבלת יהדות מתוך אימת חרב ושפיכות דמים. והוא לא היה היחיד. היו גם כאלו שבעתיד שכללו את השיטה, כמו אלכסנדר ינאי.
