בנאום
נפתלי בנט באו"ם הייתה נקודת תורפה: התעלמות מוחלטת מהבעיה הפלשתינית למרות שהיא חיה ובועטת. ההתעלמות נעוצה בחשש לשלום הקואליציה. אם בנט היה מציג עמדתו הימנית, השמאל, רע"ם והמרכז היו מתקוממים. ואם היה מציג עמדה פשרנית, הימין היה מתקומם. התוצאה, פירוק הקואליציה.
בכל זאת יש מוצא מהתסבוכת. ראש המשלה יכול להבהיר את המציאות כפי שהיא. יש לנו אוצר בתחום ההסברה, אבל הוא בלתי מנוצל.
בקרב הפלשתינים יש קרע עמוק בין חמאס והרשות הפלשתינית. חמאס אינו מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית כפי שקבע האו"ם וגם לא כמדינה חילונית. חמאס גם קורא למדינה פלשתינית מן הנהר ועד הים.
זאת ועוד. חמאס מצדיק את השואה. לאחרונה הצהיר אחד ממנהיגי חמאס בעזה מחמוד אלזהאר כי הגרמנים צדקו בהשמדת היהודים בשואה, כי היהודים תכננו להשתלט על כלכלת אירופה. אם כן, על מה חידוש המו"מ ופתיחת אופק מדיני?
לפני 16 שנים יצאנו מרצועת עזה עד הגבול הבין לאומי. ומה התוצאה? רצועת עזה הפכה לבסיס של טרור נגד ישראל. המציאות מראה שהכדור נמצא במגרש שלהם.
