לנפתלי בנט היה נאום סביר בעצרת האו"ם. הוא התלמיד שמקבל ציון טוב פלוס או טוב מינוס בבחינה. עבר בבירור. אבל מדוע שלא יהיה "טוב מאוד" ו"מצטיין דקאן" ומהדהד ונלמד אצל אוהבים ושונאים?
מילא הטעות הקטנונית של עריכת חשבון עם בכירי משרד הבריאות ברמה שאינה מעניינת איש בעולם. אך מה היה בנאומו? פרק אפוי למחצה, משהו נא (זו לא שגיאת כתיב) וצונן, סביר אך ללא דגש חזק על אירן, ולא היה בו אפילו קטע אחד מנוסח בתבונה שיעמוד על חילוקי הדעות עם ארצות הברית בלי לפגוע ביחסים עם הממשל והמפלגה הדמוקרטית.
בעיקר חיוני ונחוץ והכרחי לדון בבעיה הפלשתינית אפילו אם בקמצנות. על זה אפשר להכביר פסקאות רבות.
מי לעזאזל עבד עם בנט על נאומו? מי בחן מה כן ומה לא. קטעים מסוימים נראו כפרי עטם של חובבנים. יש בישראל קבוצה ניכרת של בעלי ניסיון מדיני ודיפלומטי ארוך ורקע אקדמי מתאים והיכרות עמוקה עם התקשורת בישראל ובעולם. נראה לי כי בנט לא קיים שיחת עבודה עם אישה ואיש מביניהם. לא שעה ולא שעתיים, שום סיעור מוחות בקבוצה אחת או שתיים כמידת הצורך.
לא מדובר במומחים שנמצאים עתה במערכת הממשלתית (וגם להם צריך כמובן להאזין בקשב) אלא דווקא מי שנמצא בחוץ, מי שיכול לייצר "איפכא מסתברא". הגם אתה בנט? לא חותר למצויינות? מסתפק ב"בסדר"?
