לקראת סיום הסרט "השעה האפלה" על הזמנים הגורליים של האי הבריטי והעולם החופשי במלחמת העולם השנייה, כאשר צ'רצ'יל סיים את נאומו הגדול, הלורד הליפאקס, אחד היריבים הגדולים שלו, אומר על הנאום: "הוא גייס את השפה ושלח אותה לחזית". דומני שכבר הזכרתי אמירה שנונה זאת בעבר בפוסט על נואמים גדולים. המסר של צ'רצ'יל אומנם נגע ישירות לאי הבריטי אך התהודה שלו הייתה עולמית. לא רק במדינות החופשיות אלא גם במדינות הכבושות על-ידי הנאצים או שהיו בציר הנאצי, שלא לדבר על המחתרות ברוב שטחי הכיבוש. זאת חרף מאמצים בלתי נלאים מצד הנאצים לשבש את השידורים לעולם של שרות השידור הבריטי ה-בי.בי סי. קול החופש. הייתה לכך חשיבות רבה לא רק על מצב הרוח בעולם החופשי שחי בחרדה, אלא התקווה כי המשטר הנאצי סופו נחרץ וכי יש לעשות הכל כדי לזרז את נפילתו. אז בשנות ה-40 של המאה ה-20 זה היה מסר גלובאלי. העולם גם ידע על השואה, אבל שתק. ולזה התייחסתי בין היתר בפוסט הקודם.
בסיום מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות רשתות הרדיו והטלוויזיה, העולם אכן הפך ל"כפר גלובאלי". אבל לקראת סוף המאה העשרים, ובייחוד בראשית המאה ה-21 אנו כבר לא "כפר גלובאלי", כפי שאני מרבה להעיר. אנו גוש אחד גדול ומנוכר ואנו לא יודעים מה קורה בחלקים אחרים ממנו, לרבות אצל שכנינו. למשל אנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה ברצועת עזה. איך חיים השכנים שלנו בעזה, מעבר לרקטות ולבלוני התבערה לעברינו וההפצצות שלנו עליהם. אבל אנו נשמע ללא הרף ב"כאן 11" כל גיהוק, או קולות אחרים, של דובר חמאס או הג'יהאד האיסלאמי מכיוון שיש קשבים ואוזנם כרויה, אז משדרים. זה אמור לגבי הנעשה ברשות הפלשתינית או במצרים וירדן שאתם יש לנו הסכמי שלום, שבפועל הוא בין ממשלות ולא בין עמים. אנו לא יודעים מה קורה במדינות אלה. לחובתם של אלה, בין היתר השכנים מעבר לגדר, ייאמר שגם הם, או חלקם הגדול, נבערים מדעת עלינו ועל ההיסטוריה שלנו. במאמר הארץ מ-24.9.2021 תחת הכותרת "אני לא סולחת", כותבת סנא כנאנה, חוקרת ערבייה, בין היתר:
"אני לא סולחת לכל יהודי שכאשר רציתי לספר לו-לה על הנכבה - פצחה בבכי על השואה והשתיק את הכאב שלי". סיור קצר, ב"יד ושם" לא היה מזיק לחוקרת סנא כנאנה, כדי לערוך מחקר השוואתי.
אשר לנו, הסיבה שאנו לא יודעים מה שקורה בעולם ואצל שכנינו, אינה נובעת מהעדר מידע זמין. הוא זמין ושופע. גם לא משום שאין לנו מדיניות חוץ אלא פנים, כפי שהגדיר זאת הנרי קיסינג'ר. שכן, גם בשעתו כאשר מדינאי חכם, כמו קיסינג'ר, שהדביק לנו תג זה, גם באמריקה הגדולה, ולא רק בישראל הקטנה, ענייני פנים עמדו במרכז סדר היום הלאומי והם כאלה עד עצם היום הזה. זאת הייתה אמרת כנף יפה אבל מופרכת מן היסוד. וזה חל גם בתקופה של הנשיא ביידן, ולא רק בתקופת טראמפ. לאמור שמדיניות הפנים בימינו יש לה קשר ישיר למערכת הבינלאומית בכול התחומים. ענייני החוץ מושפעים מנושאי פנים ולהפך. יתרה מזאת, בהיסטוריה המתועדת ועד עצם היום הזה לכל מעשיהן של מדינה וחברה ישנן השלכות בינלאומיות שמשפיעות עליהן בצורה כזאת או אחרת או בנסיבות כאלה או אחרות. גם אם הן רדומות הן מתפרצות מדי פעם ואז אנו מגלים שלא היינו מודעים כלל לסיבות של זעזועים אלה.
ואם זה חל על מדינות שרובן מדינות גושיות, כמו העולם האנגלוסקסי, העולם הדובר ספרדית, ערבית, צרפתית הרי וודאי שנוגע למדינה שלנו שהיא, במציאות, אי-בודד גאוגרפית ותרבותית. מה שקורה הוא שנדמה לנו שאנו יודעים הכול, שכן אנו מחוברים לרשתות שמהן אנו מקבלים מבזקים על "התפרצויות געשיות" במוקדים שונים על כדור-הארץ והמון אוויר, לעתים רעיל. אנו יודעים מעט מאוד, בין היתר, מכיוון שענפי המדיה הקלאסיים - רובן ממוסחרים וחל עליהם הרייטינג ומה שנעשה בעולם לא כל כך מעניין את הציבור בישראל. ואני עוסק בציבור שלנו ולא במכנה משותף של העולם.