פגשתי באלוף אהרן חליוה, שהתמנה היום לראש אמ"ן, לפני כ-30 שנים. בתי החיילת שירה הזמינה אותו לעשות עימנו סופשבוע, ובשבת צפינו בטלוויזיה. כדורגל, כמובן. הוא שירת אז ברצועת הביטחון בדרום לבנון. כקצין צנחנים צעיר סיפר לי על המארבים בהם נטל חלק, ואמר בערך כך:
כאשר הוא שוכב עם חייליו בלילה מקפיא עצמות וממול מגיחה חוליית מחבלים הוא אינו ממהר להסתער עליהם אם כי עשה זאת לרוב. מדוע? חליוה הסביר כי ראוי שחייליו יסבלו מן הקור עוד כמה עשרות דקות, ואם המחבלים באים אל מול צה"ל הוא מעדיף לחסוך את ההסתערות שתמיד יש בה גם סיכון מסוים לאנשיו. אדרבה, יגיעו המחבלים קרוב וצה"ל יפתח עליהם באש מן העמדות המוסוות. לעולם אזכור שאמר לי כי "אני לא קצין עם סכין בין השיניים". התרשמתי.
ההתרשמות הזאת לא חלפה לאורך כל הקריירה הצבאית של חליוה, שהוא אב לשניים מנכדיי. נזכרתי בה בשבתי לפני שעתיים בטקס מינויו. גם בטקס זה לא פסחו הנואמים על התודה לבני משפחותיהם. לנשים ולילדים שראו את אבא לעתים רחוקות למשך עשרות בשנים.
בנקודה זו ברצוני להעיר משהו שאינו קשור רק בחליוה הנכנס ובתמיר היימן היוצא. זה כבר אנו יודעים כי המוני חיילים קרביים נושאים בליבם חלק ניכר מזכרונם המשמעותי ביותר בלי שמשפחתם שותפה להם. אבא יוצא לשרות קבע או למילואים, ומצבים של לחימה ואימה ואפילה וחיוך וצחוק ואושר וכאב מתקבעים בתודעתו בלי בני משפחתו. את אלה הם חווים עם יגאל ועזרא וצביקה ורחמים, שרגילים לעשות עימם שנים ארוכות בקבע או עשרות ימים בשנה במילואים.
אבא חוזר ומספר בבית ומשתף את כולם, אבל חוויותיו של הלוחם הישראלי השכיח מנותקות מן המשפחה, שבולעת ומשלימה עם המצב, ומכאן ההצדקה המלאה לשבחה בכל נאום כניסה או פרידה.
עתה שוב לטקס: היו בו שני חלקים. במעבר ממקום למקום תהיתי מה הייתי אומר בקצרה לראש אמ"ן הנושא באחריות כבדה; הזוכר כי חיל המודיעין טרם נרפא מן הטראומה של כישלונו במלחמת יום הכיפורים, והאלוף היימן אכן הזכיר זאת כראוי; הטראומה בה היהירות הביסה מראש את הספק; ובכן מה הייתי אומר לחליוה שהועטר היום בכתרים רבים על אופיו, בבחינת שבחים לרוב? כיצד ראוי לו להנחות את עצמו? נראה לי כי הכל מתמצה בשבע מלים: אהרן יקירי, תאמין בעצמך. אל תאמין לעצמך.