שלושים שנות חינוך פורמלי ובלתי פורמלי התכנסו לתוך ספר ייחודי. פתקים של תקווה. ספר המכנס פתקים של עידוד, העצמה, התמודדות, מניעת קונפליקטים, אהבה ללא תנאים ובעיקר שילוב של חינוך מפוכח, מכיל, אוסף ועוטף אשר תוצאותיו הן ההצלחה. עמנואל בן סבו, מחבר הספר אשר התקבל באהבה ובהתרגשות בקרב ראשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטאות ונרכש על-ידי רשויות כשי ערכי משמעותי למנהלים ומחנכים, אמר כי "הספר 'פתקים של תקווה' הוא שילוב של ראייה חינוכית ייחודית וראייה טיפולית משמעותית. כל פתק שנכתב עבור הצוות, נולד מתוך תחושת השליחות החינוכית החשובה".
"האבנים הכבדות אינן מתפוררות מעצמן, יש מי שיניף עליהם פטיש רב עוצמה, יש מי שיבכר לוותר על התפוררותן, יש מי שיכסה אותן בצלופן בוהק, יש מי שיפוצצן במקדח רועש, מפזר רסיסיהן לכל עבר, ויש מי שיפזר עליהן מים חיים, מים של אהבה, מים של תקווה וימתין בסבלנות להפיכתן לאבנים רכות.
על אלפי האבנים הכבדות שפגשתי בימי חיי בחרתי להרעיף מים מרככים, מים שיוצרים מציאות אחרת, מים של שינוי אמיתי, מחוללים חווית בריאה חדשה, מעצבת, אבן הריחיים הייתה לאבן התקווה, אבן שיש לה הופכין". כך פותח הסופר, המחנך והפובליציסט עמנואל בן סבו את ספרו החדש 'פתקים של תקווה', המעורר עניין עצום בקרב אנשי חינוך חוקרים ומנהלים.
בימים אלה זכה הספר 'פתקים של תקווה', לתשומת לב ייחודית על-ידי צמרת חוקרי ומעצבי החינוך בפקולטות לחינוך באוניברסיטאות בישראל, מחנכים בפנימיות טיפוליות וחינוכיות וכן מנהלי בתי ספר וראשי ערים אשר בחרו להעניק את הספר 'פתקים של תקווה' כשי מלמד למנהלי ומחנכי בתי הספר בעירם. פרופסור עמנואל גרופר מנהל אקדמי של בית הספר לחינוך וחברה באוניברסיטת חיפה כתב בעקבות הקריאה בספר:" עמנואל, הצלחת להביא באמצעות הכתיבה של הפתקים המיוחדים הללו, את תמצית המשנה החינוכית והאנושית שלך. הזדהיתי עם רבים מהם והתרשמתי מאוד מהשפה העשירה שלך שעוזרת לך לבטא בצורה תמציתית רעיונות ועקרונות מורכבים ונעלים.
אני משוכנע, שלו רצית, היית יכול להפוך חלק מ"הפתקים" המספרים על אירועים מהווי הפנימיות בהן עבדת, לחומר הדרכה מעולה לצוותים של מדריכים ועובדי פנימיות. זהו רעיון שחשבתי עליו תוך כדי הקריאה, אבל כמובן שבידיך ההחלטה אם נראה לך שווה להשקיע מאמץ וללכת בכוון יישומי שכזה. בכל מקרה, הספר עומד בפני עצמו וככזה הוא מבטא נאמנה את הגישה האנושית, המחייבת הרבה רגישות ויכולת הכלה, שראוי לכל מחנך/כת בפנימייה לאמץ בעבודה חינוכית-טיפולית עם ילדים ובני נוער במצבי סיכון. יישר כוח גדול על הספר".
שר החינוך לשעבר הרב יצחק לוי כתב על הספר: "מצאתי בספר 'פתקים של תקווה' אוצר של חכמה, הן בידע רב שאתה מפגין והן בגישה חינוכית משלבת חכמת העבר עם שפת העכשיו. ניכרת בספרך האהבה הרבה לתלמידך והקשר הנפשי שחשת כלפיהם". גם שר החינוך לשעבר מאיר שטרית הצטרף למברכים וכתב: "עיינתי בספר "פתקים של תקווה" ואכן רואים מיידית את אהבתך לחינוך הנוער ואת תפיסת עולמך, מברך אותך על תרומתך לנערים רבים משך שנות עבודתך. מהספר עולה כי נהנית מעבודתך זו ולכן הקדשת לה את מיטבך, זהו שכרך האמיתי ההנאה מהעבודה ולא כולם זוכים לכך".
לרגל פתיחת שנת הלימודים בפעם השנייה אומר עמנואל בן סבו: "במשך שלושים שנות חינוכי את ילדי ישראל בחינוך הפורמלי ובחינוך הבלתי פורמלי, בבתי הספר ובפנימיות, חינוכיות, שיקומיות, טיפוליות, השתדלתי להפוך את האבנים הכבדות לאבנים של תקווה, מתוך אמונה שכל אבן ניתן לסתת, בעדינות, בחמלה, באהבה, בהתמדה, בעיקר באמונה גדולה ובעבודה קשה.
התאמצתי מאוד שלא לוותר על-אף אבן, גדולה כקטנה, מדהימה ביופייה וסתם אבן בשולי הדרך, לא לדרוך על-אף אבן, חלקה כבעלת זיזים, לא לזרוק אף אבן גם אם נדמה היה כי מפריעה היא בדרך. לכל אבן הייתה משמעות, הייתה מטרה, היה תפקיד, וכולן יחדיו התלכדו למבנה מפואר, לתפארה, כל אבן תרמה את חלקה למבנה ובלטה ביופי המיוחד לה.
לא כל האבנים הקשות הסכימו לשינוי צורתן, אופיין, עוצמתן, גודלן. היו אבנים שממש יידו עצמן על הסתת, פצעו אותו בהתנגדותן. חלקן התחפרו באדמה, מסרבות להצטרף, מתעקשות לשמר עצמן, תוקפות את השינוי בדרכן. אחרות ביקשו להיעלם, מסוות עצמן בין האבנים הגדולות יותר. גם אבנים אלה, כשידעו שאין כל כוונה לוותר עליהן, גם אבנים אלה שחשו כי המסתת אינו מוותר, מקבל אותן כמות שהן על מעלותיהן וחסרונותיהן, לאחר דו-קרב ארוך הסכימו להצטרף לפי דרכם למלאכת הריכוך.
כמחנך, מדריך, רכז הדרכה, מנהל חינוכי, ידעתי מיום עמדי על דעתי ש"אבנים שחקו מים" (איוב, יד, יט) ומים שחקו אבנים, בניתי לי בארות של מים חיים לכל עת, לכל אבן באר משלה. במלאכת סיתות האבנים עמלתי, לצד אנשי חינוך וטיפול נפלאים, התמדנו במשימה ובכל פעם חצבנו בורות, בנינו בארות, דלינו והשקנו באהבת אין קץ, במסירות ובתחושת שליחות אמיתית.
בורות שונים ומגוונים חצבתי במעלה הדרך, לכל אחד בור משלו. אחד הבורות היה כתיבת פתקים לצוות החינוכי, טיפולי, מנהלתי בפנימייה. מדי שבוע כתבתי פתק לצוות המתייגע, העמל, השמח והמאוכזב, המאמין והנמצא על סף ייאוש. פתק בו מגולמות הערכה, עידוד, הדרכה, חיזוק, תקווה, אמונה גדולה בחשיבות המעשה הגדול, חינוך ילדי ישראל, בעיקר מים לנפש לצוות החשוף לכאב ולצער, לאכזבות ולייאוש, לחוסר אונים ולייסורים.
אני שמח להגיש בפניכם מבחר ממאות הפתקים שנכתבו עבור הצוות. בחרתי שלא לבצע שינויים בפתקים ולהתאימם לספר אלא להותירם כביום כתיבתם. פתקים אלו יפים לכל עת, בכל מקום, לצוות החינוכי, טיפולי, לנער מתבגר, להורים, למחנכים בבתי הספר, למנהלים, לכל מי שמתפלל להצלחת ילדי ישראל, מזמין אתכם לדלות מבאר החיים, באר התקווה, באר האמונה".