בספר "זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד", שכנראה מבוסס גם על רשימות אוטוביוגרפיות שרשם האב ולא רק על שיחות בעל-פה, מביא
יאיר לפיד את צוואתו הרוחנית של אביו הפונה אליו בעת ביקור משותף בבודפשט. כאשר הגיעו לאחר מגשרי העיר, נתקלו בבית-שימוש ציבורי שבתוכו הסתתרו לפיד האב בהיותו ילד ואמו. מספר יאיר הבן לפיד כי האב ממש החל לרעוד, פנה אליו ואמר לו - "ילד שלי, במקום הזה, מבלי שידעתי זאת אפילו, הפכתי לציוני. זה הרעיון הציוני כולו. מדינת ישראל זו הסיבה שהיא הוקמה. כדי שלכל ילד יהודי תמיד יהיה מקום ללכת אליו". ומסכם
יוסף לפיד ואומר ביחס ליאיר בנו:
"אני מקווה שיאיר הבין, אני משוכנע שהוא לא שכח" (יאיר לפיד/"זיכרונות אחרי מותי", הוצ' כתר 2010, עמ' 56).
גם אנחנו מקווים שיאיר לפיד לא שכח את צוואת אביו, אך אנחנו גם מכירים את כוחו של הפרסום העיתונאי האדיר שהוא מקבל כמועמד לראשות הממשלה, את השפעתה של החנופה על כל אישיות ציבורית, את הנעימות האופפת את שר החוץ כאשר ראשי המדינה מבקשים את קרבתו, וכל אלה עלולים בהחלט להשפיע על כל אדם ממוצע שאינו בנוי אישית כדוגמת הרצל,
דוד בן-גוריון או
וינסטון צ'רצ'יל. נוכח לשון הצוואה החד-משמעית של יוסף לפיד, קשה לנו לקבל גם את הצהרתו של הבן כאשר הוא מכריז בפגישתו בבחריין עם המלך ושר-החוץ שהוא תומך במנטרה "שתי מדינות לשני עמים" אותה המציא בזמנו
אורי אבנרי, האנרכיסט השמאלני המובהק, והקדים בכך את
עיתון הארץ בתקופת
עמוס שוקן. לפיד הודיע שם שהוא מסכים (ואף "נלהב") להקמת מדינה פלשתינית נוספת, אבל בממשלה, לדבריו, יש כאלה שהם לא בדעתו (כך בחדשות קול-ישראל, רשת ב', יום חמישי, 30.9.21 בשעות 18:00, 19:00, בחדשות ערוץ 11 באותו יום).
ואני שואל את מר לפיד - האם מדינה פלשתינית נוספת על אלה השתיים שכבר קיימות בארץ-ישראל ההיסטורית - זאת במדינת ירדן, שם שושלת המלכות עלולה ליפול בכל רגע - ובמקומה יבואו ארגוני-הטרור - וזאת בעזה שם קיימת ריבונות פלשתינית רצחנית - האם הוא אינו מבין כי אם הוא נותן הצהרת הסכמה כזאת למדינה פלשתינית שלישית בגבולות הארץ, פירושה היחיד הוא שלאף ילד יהודי בארץ ישראל לא יהיה אפילו קמצוץ של ביטחון אישי.
הרי מה שקרה בעזה אחרי נסיגתנו מגוש-קטיף זה מה שיקרה בוודאות גם ביהודה ושומרון, וזה ברור כשמש בצהריים לכל אדם סביר ו"נורמלי" - לפי הביטוי האהוב על לפיד.
האם יאיר לפיד כבר שכח את צוואת אביו אותה ציטט בספרו רק לפני עשור אחד?! אנחנו רגילים לתופעה של הפרת חוזים, הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי, אך הפרת הוראות צוואה אישית כאשר כל הנסיבות מראות כי ארגוני טרור ישתלטו על יהודה ושומרון אם ישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית שלישית, זה כמובן נוגד את האינטרס של הציונות ושל הילדים היהודים שמצאו מולדת לאחר אלפיים שנות גלות.
לא הייתה כל סיבה להודיע בבחריין על הסכמת לפיד למדינה פלשתינית שכזאת, פרט לשכרון התהילה והפרסום שזה מעניק לו אצל הערבים שהעבירו אליו את חיבתם המזויפת (כפי שמספר הפרשן של
גלי צה"ל במעריב - ג'קי חוגי בעמ' 26, מעריב סופשבוע, יום ו', 8.10.21). עדיף היה שישתוק בסוגיה זאת כפי ששתק בנט בנאומו באו"מ. הרי בדבריו, לפיד מראש נותן לגיטימציה ל"פתרון" שאינו פתרון, שאף אינו מקובל על הפלשתינים הדורשים כתנאי בלעדי להכרתם במדינת ישראל - את "זכות-השיבה" של כל צאצאי הפלייטים מ-1948 (ראה "סילופי אבו מאזן" של
בן-דרור ימיני, ידיעות, יום א', 26.9.21 ; וכן הפירוט המלא של הסרבנות הפלשתינית - אליהו גל, בהארץ, יום א', 26.9.21).
ל"חכמים-בלילה" שמחפשים את "הפתרון" כביכול בחלוקה נוספת של ארץ ישראל הנעשית תמיד לרעת היהודים - החל מניתוק עבר הירדן והפיכתה בשנות העשרים לממלכה עצמאית, וכלה בהריסת גוש-קטיף ומתן עצמאות לעזה - צריך להסביר כבר בחינוך היסודי שבאופן מהותי - הרשות הפלשתינית של
יאסר ערפאת אינה רואה במלחמת השחרור שלנו סוף פסוק, אלא רק מערכה אחת שיהיה לה המשך. סרבנותם להסכים אפילו להצעה על "שתי מדינות לשני עמים" היא שורשית כי הם מאמינים שרק זכות השיבה של צאצאי הפליטים כולם, ופירושה כמובן הוא השמדת מדינת ישראל - זה "הפתרון" היחיד בארץ ישראל. זאת בדיוק המדיניות של יאסר ערפאת - בראיון עם אורי אבנרי, כאשר אבנרי ניסה ללמד סניגוריה על רעיונו, "שתי מדינות לשני עמים" ענה לו ערפאת באופן פסקני ובחיוך -
"מדינה אחת תספיק,! - זהו הפתרון הסופי לחזונם, ולפיד מסכים לעזור להם במחצית הדרך כי יש לו פה גדול. הציטוט הוא מ
ידיעות אחרונות 11.7.1982 - ובמסגרת - עם תמונות השנים - ומתוך הטלוויזיה הירדנית. הדברים לא הוכחשו על-ידי אבנרי. הוא שאמרתי: ללפיד פה גדול - ועדיף שישתוק.