בתי העלמין שקטים - החיים רועשים בטורו השבועי הגדול, על עמוד שלם, של יוסי וורטר בהארץ, קבלנו ביום ששי האחרון מגדל בבל של תבניות לֶגו, שכול תזוזה של תבנית בולטת או מוגרעת עלולה להפיל את המגדל כולו. אלה זזים ללא הרף. תחת הכותרת "נווה שאננים", בשפע של מידע, בסגנון מושחז ובתחכום רב, אנו מקבלים תמונת קולאז' ביזארית של ממשלת נפתלי בנט שמתפקדת בנֵס, על-פי האמירה של אבא אבן ש"יהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם". פובליציסטיקה במיטבה. דומני שאין כמעט סיעה או שר שלא מוזכרים בתרגיל הלולייני הזה, אשר לא מבוים אלא מתבצע מעצמו, מעין הצגה אוטונומית מאולתרת, כאשר בכול רגע ברכּוֹ של מישהו או מרפק של מישהי - מביא לא רק לנגיחה במפשעה של הלוליין הסמוך, שתלוי כמעט באוויר, אלא להתמוטטות המבנה האקרובאטי כולו.
בעצם, העמוד הזה של וורטר הוא סך הכל פלוס של מאמרים ופרשנויות שמתפרסים באותו עיתון, בעיתונים אחרים ובכול ענפי המדיה. העובדה שהם מתפרסמים מלמדת על דבר חשוב אחד, והוא שהכול, או כמעט הכול, שקוף. מעין בגדי המלך הישנים. צנרת מחוררת במקור. ככה זה מתגלגל ואין מישהו שמושך בחוטים. יאיר לפיד, בתפקיד התופרת, מנסה לאחות קרעים בחוט הדק. זה מה יש וזה מה שלא יכול להיות אחרת. שכן, מדובר לא רק בזרמים פוליטיים קוטביים, אלא בפוליטיקאים אשר ידועים כבעלי אגו והם לעתים לא יכולים אחרת. כמו באותו משל של הצפרדע והעקרב. מה גם, שִמעו וקִראו מה נשים היום מספרות על מעלליהם של גברים מנהיגים ידוּעֵיי שם בעָבָר כאשר הכל היה מסודר ומעוגן. הכל דפק.
לא נכביד מילים מהו הדבק שהביא את החבורה הצבעונית מאוד הזאת לאיזה קיום יחד. עובדה היא שחרף כל הטלטולים העזים התמידיים של היצורים על העץ הזה ששמו "ממשלת השינוי" הוא לא קרס. והוא עומד מכיוון שברגע קריטי מסוים בין אם מתוך בלימה עצמית ובין בשל תזכורת כדוגמת המאמר של וורטר, או מופע אימים של ביבי בכנסת, תבנית הבליטה של איזה לֶגו סוגרת את הגומחה והמגדל לא מתמוטט.
הערך המוסף של כל הבָּלָגָן הפוליטי הזה הוא שאנו חיים, נושמים ונושפים בלי "הארי הוּדיני" הגדול מכולם, שהקים רעש גדול וגרם לנו להיות חרשים. וזה יותר ממשהו. ראש הממשלה מנהל את עצמו, לא מתעלה ולא מתגמד, ולעתים מדבר עצמו לדעת. השרות, תשע במספר, והשרים הם בני אדם כמונו ולא אלים וקוסמים, והם מנהלים את העסק הגדול ששמו מדינה, ומנהלים, כולל הישגים וכישלונות, בדרך כלל בשקט, לשמחתנו. זאת לא תזמורת פילהרמונית. זאת תזמורת בצורת, אבל היא מנגנת, גם אם פה ושם זה צורם.
זה מזכיר לי דיון שנערך במועצת הביטחון בשנת 1966 בנושא המזרח התיכון. שגריר ישראל באו"ם אז, מיכאל קומֵיי, העיר שגם בנאומים הערבים רבים ביניהם. שגריר עירק באו"ם היה עדנאן פּאָצָ'צ'י. איש צבעוני מאוד דברני מאוד וקוֹמי מאוד, שכינה נשים מערביות flat chested women - נשים שטוחות חזה. ובתגובה לדבריו של קומיי אמר If we quarrel it means we live. אם אנו רבים - סימן שחיים אנו.
